ישבתי על כיסא הנדנדה העשוי מקני במבוק. יצא לי כבר לשבת בחיי על כל מיני סוגים של ספות טובעניות ומפנקות בכל מיני בתים, אבל אין כמו החוויה שבהתנדנדות האיטית על הכיסא העתיק של אמא בסלון. זהו חפץ המותרות האולי יחיד שיש לאבא ואמא בבית, אם אפשר לקרוא לכיסא נדנדה אימתני מבמבוק מוצר מותרות בכלל. מולי, על יד שולחן הסלון, ישבה אמא כשלעיניה משקפי קריאה וקראה את התהילים של שבת. בכל יום קוראת אמא שלי הצדיקה את התהילים של אותו היום. אחר כך יש לה רשימת שמות ארוכה לומר. כשהצעתי לה את כיסא הנדנדה חישבה אמא להתפלץ. 'תהילים אומרים ביישוב הדעת. לא באדנות של מי שמתנדנד להנאתו', אמרו עיניה ופיה נותר חתום וסגור.
השקט. הוי, השקט.
נעמה ואילה ממלאות בפטפוטיהן העליזים את ימיי ואת לילותיי ואין לי מושג מתי הייתה לי הזדמנות לאחרונה לשבת בנחת ורק להאזין לשקט. ותודה לבלומא-טובה שעשתה לי טובה ולקחה את האחייניות הקטנות להשתעשע קצת בגינת "אשכנז" כמו שאנחנו בבית קוראים לגינונת הנחמדת אשר ברחוב אבני נזר.
"זוכרת את הבר-מצווה של אדי?" שאלתי אחרי שאמא נשקה לתהילים וקיפלה את משקפי הקריאה.
"הבר-מצווה של אדי?" אמא תהתה. כאילו, מאיפה הבאתי את הבר-מצווה הנשכחת הזו פתאום?
"זוכרת שהיה אסור לנו לאכול שם? שזה לא היה ההכשר שלנו?" ניסיתי לעורר את זכורנה. באמת סיפור ישן. ולמה הוא רלוונטי בכלל. לכי תסבירי לאמא שאת עכשיו בעניין של חקירת הסטטוס המוזר של ילדי דור שני לבעלי תשובה.
"כן. אמנדה לא התייעצה אתי לפני שהזמינה את המקום ההוא", עיני התכלת הבהירות של אמא הועמו, "מבחינתה כל מסעדה שקוראת לעצמה 'כשרה' היא אכן כזו. לא עלה בדעתה בכלל שיש רמות שונות של כשרות, ושאני מחויבת לרמה הגבוהה ביותר, לפרמיום", עיניה של אמא צחקו.
שמחתי שהיא צוחקת, כי עבורי היה זה מאורע בלתי פשוט בכלל.
לא אשכח את זעמה הנורא של אחותה היחידה של אמא.
"ולא היה אכפת לך שאמנדה צעקה?" ביררתי. "תיראי, חמודה. אם היה אכפת לי מה יגידו עלי הייתי נשארת עד היום בפילדלפיה. הייתי בוודאי הופכת לאמנית ידועת שם. הקשקושים שלי על הקנבס היו מוצגים במקומות יותר נחשבים מהמחסן הדחוס שלנו", אמא ליטפה אותי בעיניה.
"אבל זה כואב כשכועסים", אמרתי בקול של ילדה קטנה שהגננת העמידה בפינה.
אמא הסתכלה עליי רגע ארוך, ממש מדדה אותי מהפאה עד נעלי השבת המבריקות, ונראה היה שהבנה חדשה נולדת בה.
"אם הייתי מבינה את זה קודם, מי יודע, אולי בלומא-טובה הייתה נראית אחרת היום!" נאנחה אמא כאילו בלי קשר לנושא שעליו דיברנו.
"בלומא-טובה?" לקחתי תנופה עם הרגליים וגרמתי לכיסא לחרוק מעוצמת התנועה. בלומא-טובה היא בסדר. פרווה כזה. שנה רביעית של עיצוב פנים. לא מאוד מחוברת, זה נכון. אבל עדיין מגדירה את עצמה כחרדית... אהם... נו, חרדית שרוצה להתחתן עם בחור 'פתוח' יותר. מילא שאמא היתה אומרת את זה על אהובה-ברכה, אז הייתי מבינה, אבל כמו בלומא-טובה יש בציבור שלנו עוד בנות.
"כן", קולה של אמא היה מהורהר, איטי, חולמני כמעט, "תביני, נחמה-פייגא. אנחנו ראינו את האורות. אנחנו קיבלנו את התורה מהר סיני. אנחנו כמעט רקדנו ברחובות מהאמת שהתגלתה לנו פתאום באמצע החיים והאירה את העולם שלנו בפרוז'קטורים ענקיים. למי שזכה בפיס במיליון דולר אכפת על אובדן של חמישה שקלים, תגידי?"
"לא", לחשתי, אבל אמא בכלל לא חיכתה לתשובה. "ככה אנחנו היינו. שיעליבו, שיפגעו, שיגידו שאנחנו פנאטים חשוכים מימי הביניים ושצריך לאשפז אותנו במוסד מאוד מסוים. שידברו. אנחנו אי-שם למעלה עם המלאכים. אתן נולדתן לתוך זה. הכל מובן לכן, ככה חיות כל החברות ו'עושים את המצוות' כי זו פרקטיקה של חיים. כמו שמצחצחים שיניים בלילה גם נוטלים ידיים בבוקר. כשאני נטלתי ידיים בפעם הראשונה הרגשתי שלידיים שלי יש כוח משל עצמן. הן ריחפו באוויר, הן הפכו לכנפיים צחורות..."
"ואותנו האורות האלה... איך לומר? קצת מדגדגים", פלטתי.
"מדגדגים?" הזדעזעה אמא.
לא התכוונתי לומר את מה שאמרתי. זה ברח ממני והבהיל אפילו אותי. למה בעצם זה כך?
"אולי... אולי כי באמת לא מאוד שפוי להסתובב באושר ולנסות להגיד דבר תורה לחברה שפגשתי באוטובוס", ניסיתי.
"למה זה לא שפוי, תסבירי לי? יותר טוב לדבר עם חברה על הנחות באייצ' אנד אם?"
כמעט צחקתי בקול לגלות שאמא מכירה שמות של חנויות שוות. מעניין על מה נסוב הוויכוח האחרון שעוררה בלומא-טובה. ומי באמת יקבע מה שפוי?
ולמה רק צד אחד של המשוואה נראה לי מתאים ואילו הצד השני גורם לי לחוש ריחוק?