בס"ד
היום התקשרה אלי אמא שלי האהובה. לאמא תמיד יש קול מלא באור ואנרגיות לחלק לכל השכונה ומעבר לה. "נחמה-פייגא, דארלינג", קולה המרפרף מילא את החלל, "אני מארגנת ערב הפרשת חלה לזכות אמנדה אחותי, שנפלה שבוע שעבר בבית שלה בניו יורק ועומדת לעבור ניתוח די מורכב בברך. אחרי שדיברתי אתה והצטערתי בשבילה, חשבתי שהכי יפה יהיה לארגן ערב לישועתה. את הראשונה שאני מספרת לה על הרעיון. מה דעתך? נכון שיהיה מרגש ונפלא? אני מאוד אשמח שתבואי ואולי גם תנחי את הערב בשביל השכנות הישראליות שלי".
אהם.
נאנחתי.
כי הכי שבעולם רציתי לשמח את אמא שלי היקרה, אמא שהעמידה אותי על רגליי והיא כל עולמי, אבל לא ממש התאים לי, כלומר, ממש לא התאים לי. מדי פעם אני משתדלת להשתתף ביוזמות של אמא רק כדי לכבד אותה, אבל לאותו ערב תכננתי יציאה למחסן עודפים בבית שמש של רשת בגדי ילדים ידועה. כבר סיכמתי עם שיינא ברכטהלט השכנה שנצא ביחד. חסרים לי סטים תואמים לאילה ונעמה ליום חול דווקא. לשבת כבר קניתי להן סטים יפהפיים בסוף עונה של שנה שעברה. אבל איך אסביר את זה לאמא היקרה? את אמא בגדים מעולם לא עניינו. אמא תמיד שיננה לנו שבגדים הם רק מלבוש לנשמה. מאז ומעולם לבשנו יד שנייה, וביקור במחסן הבגדים השכונתי היה מעשה שבשגרה.
"את עדיין על הקו, סוויטהארט?"
"כן. הערב זה לא מסתדר לי, אמא. טוב?" אמרתי והתמלאתי רגשות אשמה מקצות הרגליים ועד מעלה הגרון.
"אה, אם לא מסתדר לך אז הכל בסדר גמור. נחמה-פייגא, רציתי גם לשלוח לך מיץ הבריאות מסלק ועשבים ירוקים שהכנתי לך, אבל לא היה לי איך להעביר את זה מקריית ספר לרמות. מקודם דיברתי עם אישה מרמות שמשתתפת גם כן בשיעור של הרבנית שטיינוביץ והיא הבטיחה שתבוא להפרשת חלה, אז אתן לה את המיץ בשבילך, בסדר?"
אם עד לרגע זה רגשות האשמה מילאו אותי, עכשיו הם כבר צבטו ממש. פיזית. אמא הטובה. הכי טובה.
תכעסי.
התחננתי אליה בליבי. תגידי שזה לא בסדר ושצריך קצת רוחניות בחיים. תתעמתי אתי. תכתבי מכתבים למערכת העיתון ותתלונני על הבת שכל-כך שונה ממך ושלא מעניין אותה שום רוחניות בחיים. אבל אמא לא אמרה שום דבר, ואני נשארתי עם טעם ירוק וחומצתי בפה ובלי יכולת לדבר.
פעם זה לא היה ככה. אז לא היית מרפה. פעם היית מנסה להסביר, להוביל, להדריך ולכוון עד שמישהי, אולי איזו רבנית? אולי אפילו הרעבעצן בכבודה ובעצמה אמרה להתעלם ולשתוק?
מצד אחד לא נעים לי שאני הייתי במרכז שיחת ההכוונה. הטראבל מייקרית שלא מוכנה לחשוב קצת על רוחניות. מצד שני, אם מתייעצים לגביי, אז עוד הרבה לפניי מגיע התור של אהובה-ברכה או של בלומא-טובה. הי, שוב הפלגתי רחוק מדי. מי אמר לי שלא התייעצו על בלומא-טובה קודם ואני הייתי ככה, סתם, על הדרך? או שאותה מסקנה שהסיקו לגבי בלומא-טובה הוסקה גם לגביי בגזרה שווה?
סיימתי את השיחה ב"ביי-ביי והצלחה רבה", וחשבתי איך יכול להיות שלאמא כזו צדיקה נולדה בת כל כך לא. ואיך יכול להיות שעל אף ולמרות הכל אני לא מוותרת על סטים תואמים ובכל מחיר ובכל מצב עד קצה העולם אסע כדי שהבנות יהיו לבושות בצורה מושלמת עד לפרטים הקטנים. האם יום אחד גם נעמה ואילה יחשבו עלי שאני חיה בעולם אחר, מרוחק ובלתי מובן?
אני כנראה צעירה יותר מדי ומגובשת עם עצמי פחות מדי כדי לענות על השאלה הזו, אבל במבט שטחי בכלל לא נראה לי שתהיה להן איזושהי בעיה אתי בעתיד. אני גרה כאן. בארץ. לא שיניתי שפה וגם לא מנטאליות. וגם קוראת את הקודים החברתיים עד לדקויות הקטנות ודואגת לפעול על פיהם. בכוונה לא מדברת אתן באנגלית. אבל זה רק הסימפטום, אני יודעת.
וכן קצת כואב לי על שגרנדמה ג'ודי, אמא של אמא מפילדלפיה, וגרנדמה ויויאן וגרנדפה מארק ההורים של אבא מניו יורק, לא יצליחו לדבר עם הילדים שלי בשפתם. אבל האמת שיש לי עוד תירוץ כי בֶּנִי לא מדבר אנגלית בכלל, ולא הגיוני שאבא לא יבין את מה שאשתו מדברת עם הבנות שלו. ובכלל שכחתי להזכיר לאמא שאני מבקשת אם לא קשה לה שיקראו לי "נחמי" ולא נחמה-פייגא.