2.
מכיוון שאפשר לקרוא לי עדיין זוגה צעירה (שני ילדים זה עדיין זוגה צעירה, לא?) שאלתי את עצמי לא פעם איך הייתי רוצה להיראות כשאהיה גדולה. מדהים איך תמיד הדמיון מחזיר אותי דווקא אל אמא. אמא שהשילה מעליה את כל מנעמי העולם הזה ובחרה בחיים של תורה. אמא שמסורה לבורא ולתורתו בכל נפשה ומאודה. ואם זו השאיפה שלי איך יכול להיות שבהווה אני מושכת הכי רחוק משם?
קחו למשל את נושא התעסוקה. אמא בחרה לשבת בבית שלנו במודיעין עילית ולגדל אותנו מבוקר עד לילה. הילדות שלי, לעומת זאת, נמצאות במסגרות של מעונות עד ארבע בצהריים. אמא הייתה מספרת לנו סיפורי צדיקים לפני השינה, ואני רק צונחת ליד שתי הבובות שלי בלי יכולת לספר ולו סיפור אחד. ובטח שאני לא שרה את השיר הקבוע עם המנגינה המלודית הקסומה: "גו טו סליפ, מי דיר ליטל בייבי" .
הבית שלנו היה בית בריא. היינו קמים בבוקר לשייק בריאות ירוק מחסה, פטרוזיליה, עלי תרד ובננה. אחר כך היה סנדוויץ' מושקע של לחם מלא עם ממרח חרובים ביתי או ממרח עדשים אדומות או עוד כל מיני ממרחים בריאים שאמא הכינה בבית. וזה מאפס כסף, כי מעולם לא היה לנו כסף. אמא הייתה משכימה קום מדי יום חמישי בחמש בבוקר, מסדרת את מטפחת הפטנט שלה כך שהקשר יעמוד במרכז המצח, לוקחת אתה את עגלת השוק המשובצת, מיישרת את חצאית הקפלים, ויוצאת לקניות ב'מחנה יודה'. רק מה שבזול ובחיסול. אחר כך חוזרת מותשת בצהריים עם עגלה מלאה שעברה את טלטולי הדרך של קו 310 לקריית ספר.
אין גבול למידת ההערכה שלי את ההשקעה הרבה, אז למה אני מכניסה לילדות שלי לחם עם שוקולד ושקית עם שומנים רוויים, כלומר, עם ביסקוויטים עשירים במרגרינה וסוכר?
לפעמים אני משעממת אפילו את עצמי. כילדה, היה לי בית מעניין, אחר, מצחיק. היום, הבית שלנו כזה מן סטנדרטי ואני עובדת כה קשה על התדמית ה"נורמלית" הזו, עד שאני לא מבינה אפילו את עצמי. ביחד עם זה, אני לא מוכנה שהילדים ילבשו מעילים שעברו שורה של ילדים. כילדה לבשתי את המעיל הכחול של גדליה, אחי הבכור, וזה בשום אופן לא מה שאאחל לילדים שלי.
אתמול ישבנו אהובה-ברכה ואני בחנות גלידה. אמא הייתה מזדעזעת מעצם הרעיון. פעם הייתה אומרת בקול. כעת זה מן הסתם רוחש בלבה פנימה. גלידה? איך תבואו אחר כך לפני בית דין של מעלה ותספרו שבזבזתן חמישים דקות שלמות מהחיים שלכן על ישיבה בחנות גלידה? ועוד טעם פיסטוק בננה? 'כשאני הייתי ילדה לא דתית באמריקה הגדולה לא היו לנו יותר מחמישה טעמים של גלידה, אז איך יכול להיות שבארץ ישראל יש חנות מפוארת רק לגלידה, ועוד עם שלושים וכמה טעמים וחמישים ומשהו שילובים אפשריים? מילא שיציעו את כל הג'אנק הזה לגויים באמריקה שלא מעניינת אותם הנשמה שלהם, אבל לבנות של מלך?'
אני בטח בת של מלך, אבל אהובה-ברכה היא כנראה בת של מלך שגלתה ולובשת סמרטוטים. אם אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להסתיר את המוצא האמריקאי של הוריי, הרי שאהובה-ברכה חייבת שכולם יידעו על המקום ממנו היא באה. הבחורה מכניסה משפט אחד באנגלית על כל שניים בעברית. האמת שהאנגלית שלה בכלל לא משובחת, מכיוון שאמא עצמה מערבבת אנגלית בעברית ומעולם לא הייתה חסידה מושבעת של שפת הגויים, אבל אהובה-ברכה לבשה אתמול חולצה עם כיתוב בולט, 'bad girl' באותיות של זהב ושל כסף, ואני צחקקתי ושאלתי אותה מי זו מוכנה להודות שהיא ילדה רעה.
הבזק מהיר וכאוב עבר בעיניה של אחותי, אז נפנפתי חזק ביד וטעמתי עוד כפית מהבננה פיסטוק המזעזע, ושאלתי את אחותי הצעירה ממני באחת עשרה שנים: "תגידי, למה לא רצית שאני אשלם על הגלידה? גם לפנק אחות קטנה אסור לי, אה?"
אהובה-ברכה ייצבה את כתפיה והדביקה חיוך ענק מפלסטיק: "עכשיו שאני עובדת זו ההנאה הכי גדולה שלי. לקנות לי פינוקים קטנים מהכסף שאני עבדתי עליו. וגם..." קולה הונמך וסומק פרח בלחייה, "וגם לתת לאמא מעטפות עם כסף מדי פעם".
לבי החל במרוץ מטורף וזעה, חמה ומדגדגת, הרטיבה את צווארי: "ומה אמא אומרת על המעטפות האלו?"
אהובה-ברכה הטתה את ראשה הצידה ושערותיה התיישרו על כתפה כבמסדר: "אמא שמחה מאוד. מה זאת אומרת?"