לפעמים אני מתייעצת בחשאי עם תותי. שואלת אותה מה דעתה על הסיטואציות המעניינות של חיי, בודקת עם יש לה באמת מה לומר עליהן. עיניה המזוגגות של תותי מביטות בי באותו מבט יציב, וידיה המונחות על החצאית הסגולה מקשיבות לי כאילו אין מחר. כמה טוב שיש פה ושם כאלה שיש להם הקשבה נקיה לגמרי. רק שומעים בסבלנות, בקשב נקי וטהור. תותי מעולם לא הביעה את דעתה בין השאר מפני שהיא בובת חרסינה הזויה עם פנים עגולות ואף עקום שיושבת מעדנות על המדף בחדר העבודה שלי.
'תותי', שאלתי אותה באלם קול, 'את יודעת מה 'הולך'? את בטח לא. תראי איזה בגדים משונים את לובשת. גם לי יש מן חוסר ביטחון כזה שלוחש לי שלעולם לא אדע עד הסוף מה הולך, וזה גורם לי לעבוד קשה כדי לקלוט את הלך הרוח'.
לכן לקחתי אתי אתמול את שיינא ברכטהלט השכנה. בסוף היה מאכזב נורא, כי לא מצאנו כלום. כלומר, היו שם בגדים נחמדים שאני דווקא אהבתי אבל שיינא טענה שהם לא ממש לעניין, וכל הסיבה שהבאתי אתי את שיינא הייתה כדי שאקח את מה שנקרא הכי "אין". אז למה בלב כעסתי על שיינא? על אף שאני כבר אשת אברך ואמא לשתי בנות מקסימות, הרגשתי כמו בחורה בכיתה ט' שמודדת כל העת את הלך הרוח החברתי וקצת לא בטוחה בעצמה.
אהה, כיתה ט'.
את השבוע שלפני מחנה שבת של כיתה ט' לא אשכח לעולם.
הייתי חייבת, אבל חייבת לבוא עם בגדים מרשימים מספיק כדי להיות בקבוצה ה"שווה".
אבל עמדו בפניי שני מחסומים. האחד עביר יותר, קוראים לו כסף. השני לא עביר כמעט. קוראים לו חוש אסטטי. מאז ומתמיד היה לי חוש, נולדתי אתו, אבל המכוונים שלו היו קצת מבולבלים.
כשאני רוצה משהו והוא חשוב לי אני מצליחה להיכנס עם בולדוזר ולנפץ את כל המחסומים.
ובאותם ימים של טרום-מחנה-השבת-של-כיתה-ט' רציתי מאוד. השתוקקתי בכל מאודי.
"אמא, השבוע אני עושה בייבי-סיטר כדי שיהיה לי כסף לקנות בגדים למחנה", הודעתי לאמא.
היום כשאני משחזרת את סגנון הדיבור שלי מול אמא, אני מזדעזעת ממש. מעולם לא דיברתי, שאלתי או ביקשתי. תמיד הודעתי, הכרזתי וקבעתי. אולי זה נוצר בעקבות הצורך שלי להנגיש לאמא את רזי ההתנהלות בארץ הקוידש ואת השפה העברית בה לא שלטה היטב, אבל היה עלי לצמצם את המשבצת שלי למקום מסוים מאוד, שמגיש עזרה בנקודות מסוימות מאוד, ואני התרחבתי הרבה מעבר לטריטוריה שניתנה לי מלכתחילה.
"למה צריך בגדים חדשים למחנה?" לא הבינה אמא.
"כי כל הבנות קונות בגדים חדשים למחנה. ככה זה, אמא".
ככה זה.
ככה זה היה משפט מחץ שהתיר לי המון.
אחר כך בגרתי והכרתי בתים אחרים. היום אני רואה את חמותי אוסרת על גיסותיי דברים שלי היה ברור שנאסרים עליי רק מכוח זה שאמא שלי מהגרת מארץ אחרת ומחברה אחרת. היום אני יודעת שבכל הבתים אימהות טוענות שהבנות מגזימות לגמרי לקראת מחנה השבת, אבל לי היה ברור שזה רק אצלנו בבית.
אמא כעסה ממש: "לא עשיתי את כל מסירות הנפש הזאת, לעזוב בית גדול בפילי (ככה אמא תמיד קראה לפילדלפיה), לעזוב את המשפחה שלי וללכת לארץ חדשה רק כדי שהבנות שלי תגדלנה כאלה גשמיות כמו שאנחנו היינו באמריקה".
"אבל ככה כולם, אמא", גייסתי את הדמעות הכי גדולות וחמות לעזרתי.
"אז אולי אני צריכה לחפש לך סמינר יותר טוב, או לעבור לעיר אחרת. שמעתי שבמאה שערים אין את כל העניינים האלה, אז אולי..."
פה נבהלתי באמת. אמא הייתה בנאדם של מעשים. מעשים שהביאו אותה מפילי הרחוקה והענקית ועד קריית ספר הקטנה והביתית. אבל אמא הייתה ועודנה בראש ובראשונה אישיות ענקית רוח ומרוממת עד מאוד, ועל אף שאדמומיות עיניה וקצות שפתיה סיפרו לי שמשהו מנדנד אותה מבפנים, הדומייה עטפה אותה כל אותו היום ובערב רק לחשה לי: "לכי לקנות מה שאת רוצה".
ביום המחרת חיכיתי להצעות בייבי-סיטר שמיאנו להגיע.
ויומיים אחר כך הבנתי שאני צריכה הלוואה על חשבון בייבי-סיטרים לעתיד.
וכעבור שלושה ימים מהשיחה הטעונה עם אמא הסתנוורתי מול המראות בחנות הכי יוקרתית בגאולה וחיפשתי את עצמי. הלב שלי היה מחורר כמו מסננת ושום שמלה כבר לא שמחה אותי. כי את התיק שלי שרפו שבע מאות שקלים שאבא שלי לווה לילה קודם מגמ"ח "חסדי אסתר-קריינדל", ואני בכלל לא ידעתי איזה בגד יהיה מספיק מקובל ויכניס אותי לחבורת השוות כדי שיהיה שווה את כל הביזיונות והמתחים שעברנו אבא, אמא ואני בדרך לבגד המהולל למחנה שבת אחד של כיתה ט'.