במוצאי שבת ליוותה אותנו אמא אל התחנה. עמדנו וחיכינו לקו 310 שיוביל אותנו מקריית ספר אל ביתנו שבשכונת רמות. אמא, נאמנה למנהגה הטוב של א.ש.ל. מלא - אכילה, שתיה ולוויה, עמדה לידנו כשהיא מחזיקה את אילה ומאפשרת לה לנסות 'לסחוב' את שעון הקסיו שעל ידה. "אילה, אילה בייבי", אמא נשקה לאפון הקטון כשהיא מבטאת את השם במלעיל. שמות במלרע לא הולכים טוב לאמריקאים.
בידה של אמא ארוזה הייתה צידה לדרך, מחכה לרגע שנעלה על האוטובוס הביתה. עוגת גזר הייתה בה, ומיץ סלק מחזק.
"אז מה, באמת כל ערב שבת את פורשת מפה לבנה כבר מיום חמישי בלילה?" התכרבלתי בתוך מעיל הפוך. אמא הנהנה: "הו, כן. אין לך מושג איך זה משנה את כל השבוע, נחמה-פייגא!"
"ואני זוכרת איך היינו מגיעים לשבת עם הנשמה בגרון, מדליקים נרות ומכריזים: 'אני לא מקבלת את השבת עם הדלקת נרות!' ורצים לכבות את האור בחדר הילדים ולהחביא את הפוד-פרוססור. האמת? עד היום אצלי בבית זה נראה כך בדיוק", נראה שבֶּנִי שמע את מילותיי האחרונות, מכיוון שהצצה קטנה לכיוונו גילתה לי זיק שנדלק ונכבה בעיניו ממקומו אשר על יד מזוודת הטרולי והעגלה המקופלת.
האופן שבו העליתי את הזיכרונות גרם לקצוות פיה של אמא להימתח בחיוך, ולעיני התכלת הבהירות שלה לנצוץ גם בחושך: "כן, כל זה היה עד חצי שנה אחרי שהתחתנתם. בואי נראה כמה זמן אתם נשואים. התחתנתם בסיוון, ארבע שנים אחרי שסיימת סמינר, כשהיית בת עשרים וארבע וחצי. עכשיו את בת שלושים ושתיים, כלומר - שבע שנים וחצי. החגיגה הזו של יום חמישי ומפה לבנה היא כבר בת שבע שנים, אם ככה".
"ידעתי שהכל השתנה בהקשר הזה של זמן הדלקת נרות, אבל לא ידעתי שעד כדי כך", התפעלתי. "נו, ממתי את מגיעה אלינו ביום חמישי בלילה? בקושי אתם באים לשבת גם ככה", סנטה בי אמא. קיבלתי את הערתה בהסכמה. צודקת אמא. אנחנו חייבים להגיע יותר. אבל מה לעשות ששנינו עמוסים עד מעל הראש, אני עם הסטודיו ובני עם הכולל שני סדרים ועם התלמידים הפרטיים בערב? כשאנחנו מגיעים לשבת אנחנו גמורים. רוצים רק לנוח ולנוח...
ודווקא בשבת הזו נחתי יותר מכל השבתות בבית. דבורה, הדסי ובלומא-טובה התחרו ביניהן על הזכות לפנק את הנסיכות והנכדות היחידות של משפחת באום, (לגדליה היו אז רק בנים) כך שאני שכחתי מהצורך להאכיל, להלביש ואפילו להחליף טיטול משך שבת שלמה. הא... זה היה טוב!
"אז איך באמת קרה הנס?" בחנתי את השלט המרצד שמעל לתחנה. קו 310 יגיע בעוד שבע דקות. "רק בזכות השיעור המיוחד של רעבעצן פינקלסטין", שוררה אמא. "את צריכה להבין שכמי שגדלה בבית פרטי על שטח של אלף חמש מאות סקוור פיט עם עוד אחות אחת, לא ידעתי בכלל מה זה לשמור על סדר, ולמה בכלל צריך לשמור על סדר. היה מקום בשפע לכל השופינג שעשינו מדי יום ראשון, כך שלא זכור לי שאי פעם זרקנו חפצים מהבית".
"כמה זה אלף חמש מאות סקוור פיט?" ביררתי. "בערך ארבע מאות חמישים מטרים רבועים", אמא ענתה בלי להתבלבל. "וואו! ועוד פעם וואו!" נדהמתי. מעולם לא ביקרתי בפילי. "וילה אמתית עם שני מפלסים ומרתף".
"למי שישמע. היינו רחוקים מלהיקרא עשירים, ואת יודעת את זה. למעשה, הבית של גרנדמה ג'ודי היה מרוהט בפשטות יחסית. היינו שייכים למעמד הבינוני ומצבנו לא היה שפיר בכלל אחרי שגרנדפה ג'ון... את יודעת".
לא, לא ידעתי. הסיפור של גרנדפה, אביה של אמא, תמיד היה בגדר חידה בעינינו. אמא מעולם לא הרחיבה את הדיבור, והשם 'ג'ון' אפילו לא היה מוטבע עמוק בתודעתי. איכשהו ידענו שהנושא של גרנדפה מפילדלפיה הוא טאבו. אסור לשאול, אסור לברר. גדר אבן גבוהה ואדומה, כזו שממנה בנויים רבים מבתיה של פילדלפיה, סגרה על הנושא הזה.
"בכל אופן, שמירת סדר מעולם לא הייתה הצד החזק שלי", אמא חבקה את אילה ונופפה בידה השנייה לנעמה. "טוב, ככה זה עם אמנים, אמא. במובן מסוים גם אני כזו", התפנקתי.
"את לא כזו", התקשחה פתאום אמא, ואני חישבתי להיפגע. "תביני שלפני שחזרתי בתשובה לא היה לי מושג איך מנהלים בית מלא ילדים. שבעה ילדים? זה היה נשמע לי כמו מוסד! אחרי שחזרתי בתשובה כבר רציתי תריסר, אבל ד' חנן אותי בשבעה, וההתנהלות היומיומית לא הייתה לי פשוטה בכלל. פרקטיקה של נשים שגדלו לתוך כל זה חסרו לי לחלוטין. את, לעומתי, יודעת מה זה משפחה ברוכה מגיל קטן". לשבריר שנייה בחנתי את עצמי. האם אני מכירה התנהלות של משפחה ברוכה? כן. ההלם הזה בוודאי נחסך ממני. האם אני מכירה את ההתנהלות היומיומית? ובכן, לא ממש. גם אני צריכה כנראה ללמוד טיפים מרעבעצן פינקלסטין האגדית.