גרנדמה ויויאן וגרנדפה מארק הפציעו בפתח ביתנו והבית כולו עבר למתכונת אירוח חגיגית ועליזה. השכנים בקריית ספר נהנו מהמפגש המסקרן עם בני הזוג שעבורם היו ססגוניים ומרתקים ועבורנו היו פשוט סבא וסבתא. אחת לכמה שנים הגיעו סבא וסבתא שלנו וסדרי עולם השתנו ממש. בשמחה פינתה להם אמא את החדר השני, והעבירה אל הארונות הצפופים והמבולגנים שלנו ערמות חדשות: בגדיה של דבורה, שהייתה אז תינוקת מצחיקונת בת שנתיים, ובגדיהם של גדליה וחום-חום, הבחורים הגדולים שלנו.
גרנדמה ויויאן לא איבדה זמן רב מרגע שהגיעה. את ה"הלו, הלו, הלו" המתנגן שלה באוקטאבות עולות שמע כל הבניין. אחר כך סידרה את הכובע בצבע מרקר ורוד והכריזה באנגלית ניו-יורקית כבדה ומתנגנת, כל כך שונה מהאנגלית הביישנית של גרנדמה ג'ודי מפילי: "הי, בראד, אתה לא מרוצה מהכובע שלי? במיוחד בשבילכם קניתי אותו". אבא היה מתכווץ אל תוך תוכו, ולא אומר דבר. אחר כך היו לגרנדמה עוד כמה הערות על הבית: "מביקור לביקור הוא הופך להיות קטן יותר וצפוף יותר ומוזנח יותר". אבל ברגע שלאחר מכן הייתה רואה אותנו הילדים וצוהלת לקראתנו כמו ילדה שהצליחה להגיע לעוד קצת סוכריות ב'מקל סבא': "הי, בייבי דבורה. את נראית כמו אמא שלך וזה דווקא טוב. הבאומים לא מי יודע מה מוצלחים בקטע של הויזיבליטי והנה אהובה-ברכה מיי לאב, ובלומה-טובה דיר. או מיי! הילדים האלה נהדרים אפילו שהם חיים בכלוב האורתודוקסי הזה!"
אני הייתי מצטנפת בפינה. בולעת בשקט ומחכה שהמים ישקטו.
אהובה-ברכה ובלומא-טובה התענגו על כל רגע.
"אני יודעת למה אתן מסתכלות עלי ככה. אתן רוצות מתנות!" גרדמה ויויאן רעמה בעוד גרנדפה מארק עומד מן הצד ומחייך. "אתן צריכות להראות ששווה לתת לכן מתנות. לא ככה, בלי עבודה. כשאבא שלכן היה קטן הוא ידע שכל דבר בחיים בא בעבודה קשה. רק עכשיו הוא פתאום נהיה בטלן. די, מארק, אני יודעת שהבטחתי לך עוד בשדה התעופה קנדי שהפעם אשתוק, אבל אולי עדיף שאדבר עכשיו הכל כדי שאחר כך יהיה לנו ביקור נחמד. מה את אומרת, נהמה-פייגא?"
גרנדמה ביטאה את השם שלי "נהמה-פייגא", באשר האות ח' אינה מופיעה בשפה האנגלית. כעת עליתי אני בעדשתה של גרנדמה, והיה עלי לומר משהו נחמד כדי לרצות את דעתה. "אני מרוויחה כסף", ניסיתי, "אני עושה בייבי-סיטר".
"ונותנת את הכסף להורים שלך?" מבטה של סבתי הפך מחודד ושולי שפתיה התכווצו. "א... אני קונה בגדים", על שם העתיד. את בגדי המחנה שלי טרם כיסיתי אז. אולי, רק אולי, תסכים גרנדמה לפרגן לי כמה שטרות נחמדים לסיכום הביקור. זה היה יכול לעזור מאוד. מצד שני, מעולם לא ראיתי את סבי או סבתי מעבירים כסף או שווה כסף לידי ההורים.
"בגדים זה טוב", פסקה גרנדמה ויויאן ואחר התפנתה אל אמי, כלתה: "אז יוצאים קצת לטייל בקריית ספר?"
אוי, לא!
אמא ראתה בוודאי את מבטי המתכרכם, אבל לא הייתה לה כל כוונה להיכנע לחרדות החברתיות שלי. תוך חמש דקות התארגנו כולם. בדקתי את עצמי אם יש לי חום, או אם כואב לי הראש, אבל לצערי מערכות גופי לא שיתפו אתי פעולה.
היה זה דווקא גרנדפה שניסה הציל אותי מעצמי: "ויויאן, אני חושב שנהמה-פייגא עייפה עכשיו. ניתן לה לנוח קצת ואחר כך נבוא הביתה עם קצת אייס-קרים".
גרנדמה לא הסכימה לקבל את הרמזים: "מה פתאום? אני הגעתי אליה מניו יורק. שתים עשרה שעות הייתי על המטוס והיא לא יכולה להתאמץ קצת ולבוא אתנו? אין דבר כזה".
כך יצאה לה חבורה ססגונית ועליזה. גרנדמה בכובע בד ורוד זוהר ורחב שוליים, גרנדפה בכובע בוקרים חום, אבא ואמא עם הילדים, ואני במאסף.
הדרמה רק התחילה להתגלגל, כי גרנדמה ניגשה לילדה בת עשר שהלכה עם עגלה ובה תינוקת בת שנה ושני ילדים מכל צד, והתחילה לדבר באנגלית מתגלגלת. הילדה לא הבינה דבר והייתה קרובה לבכי, אבל גרנדמה לא ויתרה: בתרגום לעברית זה היה נשמע בערך כך: "איך את מעיזה ללכת עם ילדים קטנים ככה? אני לגמרי לא מבינה את ההורים הישראלים האלה שנותנים לילדים ללכת בלי השגחה. זה נורא ואיום!"
"ויויאן, אנחנו הולכים לקנות גלידה!" גרנדפה הזכיר, ואמא ניגשה ללטף את הילדה, שנרתעה לאחור בסלידה.
ואחרי חצי שעה של חיפושים אחרי הגלידה האולטימטיבית, וקיטורים של גרנדמה על זה שלא מחזיקים פה גלידה של 'בן אנד ג'ריס' חזרנו הביתה וגרנדמה אמרה: "אני לא יכולה שלכל מקום שאני הולכת העיניים של כולם עלי. מחר אני עולה על המטוס הראשון".