חייבת להוסיף נקודה חשובה על ההסתכלות החברתית. תיארתי את הקושי שלי כנערה בת עשרה מול עבודתו של אבא כאב-בית בישיבה, אבל ההתמודדות לגמרי לא נשארה אך ורק במסגרת הגיל הזה. יהיה חמוד מדי אם אשאיר את העניין כראיה של בת עשרה מפונקת ולא סגורה על עצמה. האמת היא הרבה יותר מורכבת מזה, כמובן. כי הייתה נקודת ההשלמה האישית והפנימית שלי אחרי שאבא הסביר לי את עמדתו המזוככת לגבי כל העניין, אבל הייתה גם נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה, והיא קיימת עד היום: הסתכלות החברה שסביבנו על אבא שלי.
בעוד שההורים שלי בכלל לא התעניינו במה שהחברה חושבת עליהם, אני התעניינתי ועוד איך.
וכבר כילדה ידעתי לזהות את הקול הזה שאומר בחביבות יתירה ובמנגינה איטית ומעצבנת במיוחד: "גוט שאבעס, רֶבּ ברוך! מה שלומכם?" ולא מצפה לשמוע יותר מדי, ולא מתעניין מה באמת שלומכם.
(כשהייתי ילדה לא היה לי ספק ששואלים גם מה שלומי כשמתעניינים בלשון רבים. זוכרת שפעם אפילו הייתה לי כוונה להצטרף לאבא לספר מה שלומי, אבל גדליה או חום-חום דאגו לדרוך לי על הרגל ולהשתיק אותי מידית).
בואו נגיד את האמת: אנשים מתחברים עם מי שמתאים להם מכל הבחינות. אנחנו כנראה לא התאמנו לרוב האנשים שהרכיבו את החברה שסביבנו. היינו שונים. אמת. ובשעה שלאבא ואמא לא היה אכפת בכלל מי מתחבר אליהם כמה ולמה, לי היה אכפת. כל פעם מחדש כאבתי לראות את אבא חוזר מבית הכנסת לבד כשאחרים חזרו משם בשיירות ארוכות.
פירשתי את זה כאילו אנחנו נחשבים 'פחות' באיזשהו סולם חברתי כלשהו, והבטחתי לעצמי לשבור את האקסיומה הזו אי פעם כשאהיה 'גדולה'. חושבת שאז הבטחתי לעצמי שאני אהיה גדולה באמת. לא במובן של גיל, ולבושתי גם לא במובן הקלאסי של אישה גדולה וצדקנית. רציתי להיות גדולה חברתית. מפורסמת כזו. 'שווה'. היום אני כנראה חצי-גדולה. פתחתי סטודיו עצמאי ומצליח לעבודות גרפיקה. יש לי תנועה זורמת של לקוחות טורדניות. (סתם. מיוחדות ומדהימות. טורדניות רק כשמתקשרות באחת עשרה בלילה ושואלות: מה, הערתי אותך?) אני לא מהכרישים של התעשייה. גם לא מהמיקרוסקופיים שמשוועים לכל פירור של לקוח. חצי-גדולה.
ומתביישת לפעמים כמה הצורך הנפשי הפנימי שלי מריץ אותי להשקיע ולהתפתח ולגדול ושכולם- ישמעו-עלי-ויתפוצצו-להם, רק כדי לפרק את התזה של הבת של בעלי התשובה הפשוטים וחסרי היומרות.
אבל אבא שלי לא היה צריך את כל החברים והמעריצים ואוהדי העיתונים שכותבים להם בעמוד הראשי מזל טוב לרגל שמחת הולדת האחיין. ומזל טוב לרגל המעבר לדירה חדשה. אבא שלי היה מזן נדיר שמלא מעצמו. שלא נזקק בכלל לאישורים חיצוניים.
באמריקה אבא בכלל היה גנן. לא גנן כזה, חובבן, כמו בשכונות החרדיות שלנו. את ההכשרה שלו עבר אבא בברוקלין בוטניק גרדן, אחד הגנים הבוטניים היפים בעולם. בארה"ב באמת יש דרישה למקצוע הזה. שם יש גינות מדהימות, ולכל וילה פרטית יש את האמירה האישית שלה שמתבטאת בגינון הקדמי והאחורי. התחביב של אבא הוא לנקוב בשמות של פרחים ועצים. למרות שפה לא רואים כמעט מייפל או ורדים. ראיתי תמונות של גינות שעיצב אבא עוד בחו"ל. איזו אמירה. אמנות במיטבה. הבריאה שמתמזגת בצבעוניות מרשימה וכאילו מספרת סיפור משלה.
כאן בארץ לא הייתה לאבא פרנסה בתחום. אבל את התחביב לא זנח. מדי פעם היה יורד אל הכניסה לבניין שלנו, ומטפח בה את החלקה המתוקה והלא יומרנית שלו. היו בה היביסקוסים ותורמוסים, איריסים וסיגליות. אהבנו כולנו את 'הפינה של אבא' כך קראנו לה. כילדים מדי פעם ירדנו כדי לבדוק מה קורה בה ומה התחדש. אבל השכנים? אופס. זה כבר סיפור אחר. היו שהמהמו במן התבוננות כזו של: על מה הוא מבזבז את הזמן שלו, לא חבל? היו שחשבו שחבל, במקום הזה יכלו לשים עוד מתקן לקשירת עגלות ואופניים. והיו גם כמובן שכנים מיוחדים שדאגו כל פעם מחדש לומר: 'הרב באום, הגינה שלך מיוחדת! עושה לי חשק לקום בבוקר ולראות את הפרחים עם הטל! כל פעם שאני עובר אני נהנה להריח את הפריחה היפה הזו!'
היום כשאני חושבת על הדרך ועל הערך, על זניחת האמנות לטובת הלחמת מנעולים, אני לא יכולה שלא להעריך את אבא שלי.