6.
השבת התארחנו אצל חמותי. דווקא מול שולחן השבת של משפחת פלדמן באופקים, עלתה מולי תמונתם של סבא וסבתא שלי האהובים, וכמעט קינאתי בבעלי ובאחיותיו על הילדות הברורה והיציבה שלהם.
"אתם ממש גיבורים", אמר לי פעם בני בהשתאות. זה היה בחתונה של גדליה, אחי הבכור שהתחתן חצי שנה אחרינו. פתאום נחשף בעלי לעולם חדש ושונה. לקרובי משפחה שנראים אחרים בלבושם ובאורחות חייהם.
והוא לא ידע כמה צדק.
חמי הוא איש גדול וחזק. קולו ברור, וגביע הקידוש נראה כאילו יצוק בידיו.
כשאבא של בני מכחכח בגרונו פעם ופעמיים ומנגן "סברי" במנגינה הקבועה, המסתלסלת, גם הצרצרים של אופקים משתתקים.
בשבת שבה גרנדמה ויויאן וגרנדפה מארק באום התארחו אצלנו, ניסה אבא להתאים את מנגינת הקידוש אליהם. לא להישמע מדי טקסי ומעצבן, לא מטיפני. אבא עשה הכל כדי להיות רך יותר. הקידוש שלנו לא היה ברור וחד משמעי כמו הקידוש של אבא של בני. ההדגשים התחלפו מדי תקופה, הסלסולים שינו פנים. היו זמנים שזיהיתי בקידוש את קולו של הרב פינקלסטין, בעלה של רעבעצן פינקלסטין הרבנית של אמא. פעמים אחרות נשמע הקידוש יותר כמו זה של הרב ירון סופר, המכר של אבא שמשפחתו אירחה אותנו פעם-פעם, לפני שדבורה והדסי נולדו. והיו כמובן רוב הפעמים שהקידוש היה הקומבינציה הייחודית של משפחת באום מקריית ספר, כלומר, שלנו.
ככה זה.
מהגרים היינו.
מתרבות אחרת, מארץ זרה.
"תגידי, נהמא-פייגא", אמרה לי גרנדמה באותה שבת בלתי נשכחת, "את יכולה להוכיח לי את קיומו של מעמד מתן תורה בהר סיני כמו שאבא שלך אמר לי מקודם?"
בום.
לא הבנתי מאיפה זה נופל עלי. כולי בת ארבע-עשרה, רק לפני שנתיים עשיתי את המבחן במושגים ביהדות, מאיפה בדיוק אני אמורה עכשיו להוכיח לסבתא (שהייתה אז בת שישים) את מעמד מתן תורה בהר סיני? מעולם לא השתתפתי בסמינר של "ערכים", בסמינר עסקנו אז בנושאים פשטניים אבל חשובים שהתאימו לגילנו כמו: הכרת הטוב, שבת, תפילה ועוד.
זו הייתה בכלל הפעם הראשונה ששאלה כה מהותית ביהדות התנפצה על ראשי ואני נתפסתי לגמרי בלתי מוכנה.
המבע של גרנדמה היה כמעט מדושן. כזה שאומר: "הא הא הא! אז את לא יודעת!"
ובאורח פרדוקסאלי, זו הייתה אחת הפעמים שבהן אהבתי אותה מעומק לבי. כה הערכתי את העובדה שהיא לא אומרת בעל פה את מה שחשבנו שתינו.
כשפרשה גנרדמה לנוח, וכמעט הגיע הזמן לסעודה שלישית, ניגשתי אל אבא ולחשתי לו: "אבא, איך אני מוכיחה לגרנדמה את מעמד הר סיני ומתן תורה?"
מבט מבוהל ורדוף עלה בעיניו של אבא. "זה לא בשבילך! את לא באמת מתכוונת לענות לה!" אבא הרים את קולו בניגוד להרגלו.
אולי לכן מאותו רגע והלאה הגיע אבא אל הסלון כל אימת ששהיתי בקרבתה של סבתא שלי. אלא שזה גרם לכך שהייתי עדה לעוד ויכוחים רבים ובלתי נעימים שהעלתה אמא של אבא כאשר היה אבא בסביבתה: "למה הדתיים לא שומרים על סביבה נקייה?" "למה אתם מסתגרים בשכונות משלכם?" "למה אתם לובשים כובע שחור וחליפה? הלבוש השחור שלכם גורם לאנטישמיות!" "למה אתם יושבים ולומדים כל היום בישיבה? תקבלו הסמכה ותתחילו להתפרנס בתור רבנים!"
פעם אחת שמעתי מחדרי את גרנדמה שואלת את חום-חום את השאלה על מעמד מתן תורה. חום-חום כה שונה ממני. הוא ענה לה בקולו הקופצני: "גרנדמה, אם אני אוכיח לך, ואני יודע להוכיח טוב-טוב, את תתחילי עוד היום להתחיל ללבוש שאל ומטפחת! וגרנדפה יישב ויתפלל כל היום בבית הכנסת! בטוחה שאת רוצה לשאול אותי את כל השאלות האלה?"
"אתה טוב אתה!" שמעתי את גרנדמה צוהלת וצחוקה מתגלגל.
ממה מפחד אבא?
בבוקר יום ראשון התייצבתי בספרית הסמינר ושאלתי את הספרנית אם יש לה חומר על מעמד הר סיני ומתן תורה. הספרנית המהמה לעצמה בשקט, שלא ידעה שנותנים עבודות בכזו רמה לילדות בכיתה ט', אבל הפנתה אותי אל העמודות הנכונות, ואני שקעתי בחומר קריאה מרתק, הכי מרתק שיש, של הוכחות למעמד מתן תורה, מדרשים, מאמרי חז"ל ומאמרי השקפה מגדולי וצדיקי הדורות על השורשים של עם ישראל ועל הדרך בה הפכנו לעם הנבחר.
יומיים שלמים ביליתי את ההפסקות שלי בספרייה. שמעתי את האורות, ראיתי את הקולות. קיבלתי את התורה מרצון ומשמחה. איזה אושר. מסופקת אם רבות הבנות בגילי שעסקו כה רבות במחשבה יהודית מרוממת כבר בכיתה ט'.
תודה, גרנדמה.