בס"ד
1.
כשבאנו אי-אז לגור בשכונה שלנו היינו זוג צעיר בלי ילדים בבניין מרובה דיירים וחילוני כולו. אחד הדברים שבלטו לי במיוחד היה הריח... יותר נכון- היעדרו. דיירי הבניין היו זוגות מבוגרים ברובם ועבדו שעות ארוכות מחוץ לבית. ילדים כמעט ולא היו והמעטים שהיו הורים לילדים היו בעלי משפחה קטנה של לא יותר משני ילדים. התוצאה הפשוטה של אופי הבניין שלנו היה אורח חיים שבו ריחות בישולים כמעט ולא נישאו מהבתים. חדר המדרגות היה תמיד בעל אותו ריח סתמי וחסר מעוף. היום המצב אחר לחלוטין. משפחות חרדיות מאכלסות את רוב הבניין שלנו, והריחות... אוהו הריחות... ריח שמימי של חלות נאפות לקראת שבת קודש, ריח מרקים מחממים בימי גשם וכפור, ריח תבשילי עוף, ריח עוגות חלומיות וכמובן- לפי עונות השנה- ריח סופגניות או לביבות, ריח אוזני המן וכן הלאה.
2.
אורח החיים החרדי הופך את חיי היומיום שלנו לתוססים, מלאים, תזזיתיים. חשבתם חורף ארוך ומשעמם בלי אפשרות לצאת מהבית? אז חשבתם. פה חנוכה, שם ט"ו בשבט, אחר כך פורים ובין לבין משפחה חרדית ממוצעת מייצרת עוד כמה התאספויות לכבוד שמחות שונות – החל מבריתות וכלה באירוסין וחתונות. ובעת צער שלא נדע? גם אז אנחנו חווים את הדברים בגדול. עם משפחה, אחים אחיות, גיסים גיסות, בני דודים ובנות דודות.
3.
אישה סיפרה לי לאחרונה סיפור יפה שהיה לה. היא גרה באשדוד, ולפני חמש שנים בערך נסעה עם בעלה וילדיה לטייל בדיונות. בעת שכל המשפחה – אז היו לה שבעה ילדים – בלתה בנעימים בגבעות החול, הגיעה למקום כיתת תיכון לא דתי מאחת הערים בארץ. חברתי הבחינה שהמורה מהתיכון נועצת בה מבטים ולא משחררת. לאחר זמן מה, ניגשה אליה המורה. "סלחי לי שאני שואלת, אבל האם כל הילדים שלך?" חברתי ענתה לה במאור פנים: "בוודאי. כל המתוקים האלה הם שלי". האישה היססה: "כולם-כולם שלך ושל בעלך?" "בטח! כולם שלי ושל בעלי!" חברתי אישרה שוב. פתאום מצאה את עצמה חבוקה בזרועותיה של המורה: "וואו! כל הכבוד לך!!! כל הכבוד!!!"
4.
תרשו לי עוד סיפור אחד לפני שאני קושרת את כל הקצוות יחד. פעם ראיינתי לכתבה בעיתון את צילי שניידר, מסיידת ומנכ"לית "קשר יהודי". וכה סיפרה לי צילי, מצטטת מהכתבה ההיא: " אני זוכרת את היום הזה, הבת החמישית שלי הייתה בת שש עשרה, הגדול היה בשידוכים. זה היה ברבע לשמונה בבוקר, ואני יושבת אתה בהמתנה לצילומים. יושבת לידי אישה בת שישים בערך, פרופסורית קיבוצניקית. אני מנהלת את הבית בשלט רחוק, בגדים, בקבוקים, ילקוטים, אישורים... באיזשהו שלב היא שואלת אותי: 'תגידי את מנהלת מוסד?' אמרתי: 'כן. הבית שלי הוא מוסד. אחד עשר ילדים שנעלמתי להם מהבית בבוקר'. והיא שואלת אותי: 'ואת לא רוצה להתפתח, לעשות משהו עם עצמך?' אני עונה: 'אחד עשר ילדים זה מיצוי כל היכולת וכל הכוח שלי. ככה אני מתפתחת. אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה. מסקרן אותי לשמוע על החיים שלך, על הילדים שלך?' וברגע של כנות היא ענתה לי – אם אשה מבוגרת מהחברה שלי אומרת לך שהיא לא חשה החמצה על הילדים שלא יהיו לה עוד - אל תאמיני לה! לה יש בן שלא מעוניין להתחתן, ובת שרק נישאה, כך שבגיל שישים היא מקווה להיות לראשונה סבתא. הנשיות שלנו, היכולת לגדל ולהצמיח ילדים זה הסיפוק הכי גדול שקיים עלי אדמות".
5.
ואת כל הסיפורים יחד הבאתי רק לשם מטרה אחת. לצורך אמירה כה משמעותית: בואו נסתכל על עצמנו רגע מהצד. נבחן את מרקם החיים התזזיתי הזה שאנחנו חיות בו. הוא בהחלט לא קל והוא פעמים רבות יותר ממאתגר. אבל איזה אושר!!! לא פעם אני פוגשת נשים מתלוננות. איזה מרוץ, אין לה זמן לנשום והיא לא זוכרת איך קוראים לה בכלל. בעולם המערבי אנשים התרגלו לחשוב שחיים קלים = אושר. זו משוואה שגויה לחלוטין. אושר הוא לחלוטין תוצאה של עבודה קשה ומאומצת. בשיח שהיה לי פעם עם אם צעירה חילונית היא שאלה אותי: "אבל תגידי לי את האמת, כמה מכונות את מפעילה ביום?" בהשוואה בינינו גילינו שאת מספר המכונות שהיא מפעילה בשבוע – אישה חרדית ממוצעת מפעילה ביום אחד... אבל המלאות הזו. המשפחה הגדולה שחובקת אותך, העשייה הנצחית הזו היא משהו ששווה כל עבודה מפרכת ככל שתהיה. כדי להסביר את עקרון האושר הבסיסי הזה, אני אוהבת להדגים מהכנה למסיבת יומולדת. מה מספק יותר? להזמין את כל המנות מוכנות מקייטרינג או לטרוח, לעמוד במטבח ולהכין מנות גורמה מיוחדות? התשובה מיותרת. בואו נזכור בתוך הג'גלינג המטורף שנכון – אנחנו עובדות קשה, אבל בדיוק זה מה שהופך אותנו למאושרות!