המרואיינת שלעולם לא אשכח

1.

זיכני בורא עולם להכיר את נשות ישראל המדהימות דרך הראיונות העיתונאיים. לא מעט למדתי דרך שיחות שניהלתי עם נשים מיוחדות עבור כתבות ותחקירים שונים. לימוד אחד חזק מאוד שהולך אתי הוא שאין דבר כזה יהודייה פשוטה. לכל אחת ואחת יש תוכן, מכל אחת אפשר ללמוד משהו. אני רואה את זה בצורה מוחשית באופן יומיומי כמעט. האישה שפגשתי בסופרמרקט והגברת שישבה לידי בתור בקופת חולים. הפקידה בבנק ורופאת השיניים. נשים יהודיות הן עולם מופלא, מרומם ומעורר השראה.

2.

את אחת השיחות העיתונאיות הראשונות שלי לא אשכח לעולם. התגלגלתי אליה בדרך די אקראית. חברה שלה המליצה לדבר אתה. אפילו את החברה ההיא לא הכרתי. אורית, כך קראו לה, והיא גרה ביישוב במרכז הארץ. בעברה הייתה מורה, לא זוכרת אפילו לאיזה מקצוע, בעת שדיברתי אתה לא עבדה אלא הייתה עסוקה כל כולה בטיפול בבעלה החולה. כששאלתי אותה איזה מוטיב מנחה אותה בחיים, והאם יש איזה משפט כזה שהולך אתה לכל מקום, היא חשבה במתינות, ואחר ציטטה את משפטו האלמותי של רבי יוחנן בן זכאי: "יהי רצון שתהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". וכה אמרה המורה לשעבר אורית: "אני זוכרת את עצמי רצה-רצה מתנשפת, יודעת שאני מאחרת ומדמיינת את מראה פניה הכעוס של המנהלת. בדרך אני מתכננת את כל התירוצים שאתרץ למנהלת, ואז תופסת את עצמי ואומרת: רגע, מה ריבונו של עולם חושב עלי אכפת לי גם כן? אכפת כמעט כמו שאכפת לי מהמנהלת?" המנהלת היא מופע חולף. אבל מה שבורא עולם חושב עלינו זה נצח.

3.

והמנהלת של אורית, לצורך העניין, היא רק המשל. כי כולנו חיים בעולם כזה שבו אנחנו בלי סוף שואלים את עצמנו: ומה יגידו השכנים? ומה תגיד הגיסה? והחברות בעבודה? אם נעצור את עצמנו רגע נראה שחלקים לא קטנים מהחיים שלנו מוקדשים לנושא הזה של מציאת חן וריצוי הסביבה. סיפרה לי אישה שחיתנה את בתה, שיום אחד ישבה עם עצמה מול רשימת ה"צריך" ומשהו אחד בלט לה מאוד: כל כך הרבה פריטים מהצריך הזה עשויים כדי לרצות את הסביבה. השמלות התואמות, שמי בדיוק קבע שכל האחיות צריכות ללבוש את אותה שמלה. המנות בחתונה שמקובל כך ולא אחרת. כיסא הכלה. מספר המוזמנים. אינסוף פריטים שעושים כי מה-זאת-אומרת-ככה-כולם-עושים ומה יחשבו עלינו אם חלילה לא נעשה את זה.

4. 

לאחרונה אתגרתי קבוצה של נערות סמינר בשאלה: מי בעצם קבע שכלה צריכה להחזיק בידה זר פרחים? למה לכולכן ברור שביום כלולותיכן תחזיקו בידכן זר פרחים ולא, למשל, זר בלונים? או שרביט, נגיד? כי ככה כולם עושים? כן, הן ענו לי. כי ככה כולם עושים וזה מה שגם אנחנו נעשה. להחזיק שרביט? זה מצחחחיקקק... זר פרחים זה נורמאלי. ובכן, חקרתי קצת את מקור המנהג הנורמלי הזה של זר הפרחים. תשבו טוב. בעבר, כלל זר הכלה עשבי תבלין כמו גם שום ושמיר, מפני שבאומות העולם האמינו כלות ביכולת של תבלינים אלו להרחיק רוחות רעות. בימי הביניים הוחלפו התבלינים בפרחים מפיצי ריח טוב כדי לחפות על היעדר ההיגיינה. בזמנים הללו, להבדיל מעם ישראל, אומות העולם לא שמרו על ניקיון. עיין ערך המגיפה השחורה שהפילה חללים מקרב הגויים בעוד שהיהודים, ששמרו על ניקיון, נפגעו ממנה באחוזים פחותים. המסקנה? הכלות היהודיות הצדקניות שלנו נושאות זרי פרחים, מנהג שמקורו באמונות תפלות ובבעיות הגיינה והפך למצרך חובה בכל חתונה ש-מה זאת אומרת- ככה כולם עושים!!!

5.

זהו רק נוהג אחד שהעליתי, אבל ייתכן מאוד שתגלו שמנהגים רבים ושונים שאנחנו אומרים ש'ככה זה וככה כולם עושים' ומקורם בקוקטייל מביך של טעויות אנוש שהתקבעו ובאמונות תפלות. בהושענא רבה נתפלל: למען אמתך, למען בריתך, למען הודך. כן. זו ורק זו הסיבה שצריכה להנחות אותנו כשאנחנו בוחרים את הבחירות שלנו. חג שמח לכולם!!!