האם החברה מכירה בערכי?

1.

לאחרונה האזנתי להרצאה מאוד מרתקת על ניידות חברתית. המרצה הכריזמטית תיארה בצורה חיה ונוגעת ללב מהלך חיים של ילדה שנולדה לשכבה חברתית חלשה בחברה שלנו. אם קשת יום, אב שלא מצליח לפרנס את משפחתו בכבוד. הילדה הולכת לבית הספר וכמובן מחברותיה מקומטות, העיפרון הלא מחודד מנפיק תשובות חסרות למחצה, לשליש ולרביע, החברות בוחרות להתרחק ממנה ולהתחבר לילדות מרשימות יותר. לאט עברה המרצה על מהלך חייה ושאלה את השאלה החברתית המתבקשת: האם לילדה הזו יהיה סיכוי או שסביר יותר להניח שתשכפל את צורת החיים של הוריה? המסקנה העגומה שהגיעה אליה המרצה הייתה שהילדונת תדמה כנראה להוריה עד סוף כל הדורות.

2.

כמה מילים על ניידות חברתית: מחקרים על ניידות חברתית בוחנים את סיכוייו של היחיד להתקדם בסולם הדרגות החברתי ואת השפעת התזוזה הזו על חייהם של האנשים. כך, למשל, יבדוק המחקר איך ייראו חייהן של אחיות ש"התקדמו" בסולם הדרגות והפכו לרופאות, או של נשים שכתוצאה מנישואין עברו למעמד חברתי גבוה יותר. (אפשר לומר בהחלט שהטור 'בארץ לה-לה' משקף מציאות חיים כזו. כן, ניחשתן נכון. נושאים בסוציולוגיה מעסיקים ומרתקים אותי והטור הזה הוא חלק מהמהלך החשיבתי שלי ברעיונות אלו).

3.

אני חושבת שמדבריה של אותה מרצה נעדר פרט חיוני אחד. כוח הבחירה. אדם הוא אינסופי. הוא עשוי בדמותו וצלמו של הקב"ה. לאחרונה אני חושבת לא מעט על כך שלו אנשים היו יודעים איזה כוח יש להם בידיים לשנות ולהשפיע ולפעול ולהפעיל הם היו יוצאים לרחוב ורוקדים. כעיתונאית המסקרת לא פעם סיפורי חיים של יחידים אני נפעמת מהכוח של היחיד לשנות ולהשפיע, ליצור מציאויות חדשות ולעשות רק טוב שייזכר הלאה למשך דורות. לא, אני לא מסכימה עם האמירה שגורלה של הילדה המתוארת בהרצאה המלומדת נחרץ. אישית אני מכירה עשרות ומאות אנשים ונשים שלקחו אחריות על גורלם והתוו לעצמם דרך שונה מזו שבה צעדו הוריהם. מכירה סיפורים של גדולי ישראל רבים שנולדו להורים פשוטים שלא היו תלמידי חכמים כלל, סיפורים של נשים עם נכות שלמרות כל הסיכויים הקימו משפחה יפה ופורחת, ושל נשים מוזנחות רגשית שהצליחו לבנות משפחה יציבה ותומכת, מגדלור רגשי לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ.

4.

כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שיש הבדל מהותי בין האופן שבו החברה תופסת אותך לבין האופן שבו בורא עולם רואה אותך. אלו שני מישורים נפרדים. ניידות חברתית בנויה כולה על צורת ההתבוננות של החברה עלינו, ואין לזלזל בכך. אנחנו מתפללים למצוא חן בעיני אלוקים ואדם. אבל אסור לבלבל את הסדר: קודם כל בעיני אלוקים ורק אחר כך בעיני אדם.   וזו עוד נקודה שבה לדעתי יש לקונה מהותית בצורת ההצגה של המרצה החרדית את הסיטואציה. אולי במקום ששם נגמרות ההרצאות הטיפוליות, שם מתחילות המסות הספרותיות. כי אם אני הייתי מתארת את המקרה של הבת החמודה שנולדה להורים קשיי יום, הייתי מתארת מקומות של התמודדות, של אמונה וביטחון, של תפילה מעומק הלב בדמעות. וכמו בכל סיפור טוב הייתי מייצרת גם אנטגוניסט, כלומר, דמות מתחרה לדמותו של השחקן הראשי. מול אותה ילדה קשת יום, נקרא לה ברכה, הייתי מייצרת ילדה נוספת, נקרא לה אביבה. ובשעה שהייתי מתארת את ברכה מגיעה למבחן ומתפללת מעומק לבה לבורא עולם שיצליח דרכה, הייתי מראה איך אביבה בת הטובים המפונקת מגיעה לאותו מבחן מתוך ידיעה יהירה שהיא בוודאי מצליחה, מה השאלה בכלל. ותוצאות המבחן הזה אינן רלוונטיות כלל. מה שמשנה הוא הגישה האישית של כל ילדה והנקודות שצברה במקום שבו מעמד חברתי או כסף אינם משחקים כלל.

5.

לאחרונה סיפרה לי מכרה של חמותי על כך שקודמה מאוד בעבודה וכיום היא נושאת במשרה ניהולית חשובה. אמרתי לה: "איזה יופי, אספר לחמותי והיא תהיה כל כך גאה בך!!!" אותה אישה אמרה בתגובה: "נראה לי שאת חמותך הדברים האלו לא מרשימים..." סיפרתי את הסיפור לחמותי, שמיד הגיבה: "נכון, הצלחות חיצוניות לא מרשימות אותי, אבל כל הכבוד לה..."

6.

לכל יצור אנוש יש שאיפה בסיסית: לקבל הכרה חברתית, להתקדם, להשאיר חותם. אבל כשאנחנו רצים יותר מדי בחוץ- אנחנו מוותרים על משהו מהפנים. לכל מצליחן בחברה יש תאריך תפוגה. על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו האם השאיפה להתקדם ולהתנייד במעלה סולם הדרגות החברתי איננו בא על חשבון העבודה הפנימית. בחני את עצמך: מה את עושה כשאף אחד לא רואה אותך? זה ייתן לך אינדיקציה לאופן בו תראי את עצמך במידה והמעמד החברתי שלך יתערער יום אחד מכל סיבה שלא תהיה.