בס"ד
1.
זה קרה לפני הרבה שנים. אבל את הסיפור הזה לא אשכח דווקא משום שהמסר שלו הוא חזק ואמתי כל כך. הייתי ירוקה ונבוכה בשוק העבודה והועסקתי כמזכירה אחת מבין שלוש בבית עסק די קטן. יום אחד הגיע הבוס שלנו, אדם חילוני, עם הבן הקטן שלו למשרד. מסתבר שהיה זה היום בשבוע שבו היה הילד במשמורת שלו, ולא היה לו פתרון עבורו אלא להביא אותו אל המשרד. ובכן, איך מעסיקים ילד קטן במשרד של מבוגרים?
האיש הושיב את הילד מול הבייבי-סיטר הכי חזק והכי מסוכן בעולם: מחשב. הוא הפעיל איזשהו סרט, ומכאן והלאה היה הילד עסוק למשך זמן ארוך. כשבאו לצאת, הבחין פתאום הבוס שהילד נושא אתו שקית גדולה. התבוננות מהירה גילתה שזו שקית עם כסף שהילד, כולו בן שמונה, שלף מאחת המגירות. הבוס, אדם הנחזה להיות איש אקדמאי, משכיל ואינטליגנטי, אמר לילד בפנים חמורות: "לקחת את הכסף מהמגירה??? אוי ואבוי, אנחנו לא גונבים!!! אנחנו לא כמו האיש שראית עכשיו בסרט!!!"
הילד החזיר את הכסף למגירה ובזה לכאורה הסתיים הסיפור. אבל אצלי הוא לא הסתיים בכלל. הייתי מזועזעת. עד היום אני חושבת מדי פעם על הדיסוננס במסרים שקיבל הילד. מצד אחד – מאפשרים לו לצפות בחומרים שבהם הגנב הוא ה(וסליחה על הביטוי) המגניב והשווה, האיש הקוּל שמצליח להערים על המערכת ולצאת כמו גדול, ומצד שני – אומרים לו שאסור לגנוב. למי יאמין הילד? מה יגרום לאיש הקטן הזה שזה עתה מגבש את השקפת עולמו להזדהות עמוקה ולחיבור???
2.
את הסיפור הזה סיפרתי לחברה שלי שעוסקת בשיווק צעצועי ילדים. הלקוחות העיקריים שלה הם לא דווקא ולא בעיקר יהודים, ואת הצעצועים היא משלחת בשילוח בינלאומי לכל רחבי העולם. כן. העולם שלנו הוא כפר קטן ומה שהיה פעם הוא לא מה שהיום.
"בואי תראי איזו בובה נקראת מאוד פופולארית אצל הלקוחות", היא אמרה לי, וזמנה אותי לראות את הבובה הכי מזעזעת ומכוערת שאי פעם ראיתי. בובת דינוזאור ירוקה עם שורת שיניים מלחיצה והבעה די מרושעת. "ואלו עוד הבובות שאני מוכנה לשווק, כי גם לי יש גבולות אדומים", אמרה, "בובות מפלצתיות באמת אני לא מוכנה בשום אופן למכור גם אם יהיו רווחיות ממש". "את מבינה מה עושה לנפש של ילד משחק עם כזו בובה מרושעת?" שאלתי את חברה שלי, "איך אפשר לגדל ילד להיות מבוגר הגון, בעל נטיות נפש המשתוקקות לטוב ולנאצל אם גיבורי ילדותו היו רעים וחטאים מאוד מאוד?" זו הייתה נקודה למחשבה, והיא הדהדה בלבבות שתינו עוד זמן ארוך לאחר ששוחחנו.
3.
את הימים הקדושים של חג החנוכה אנחנו מקדישים לא מעט על מנת להשריש יסודות חינוכיים נעלים ומרוממים בלבבות ילדינו. עומדים יחד עם הקטנטנים ליד החנוכייה ומסייעים להם בסבלנות להעלות את השלהבת בנר אחד אחר השני. שרים ביחד אתם את מעוז צור, ומקיימים את עיקר המהות של ימי חנוכה אלו "להודות ולהלל". ביחד אתם אנו שחים בניסי הבורא, בפלאות הגדולות שעשה אתנו, ברגעים המוארים שהוא מצית בלב כל אחד מאתנו.
היום כבר בגרנו ועברנו את שלב סיפורי הגננת. כשהיינו קטנים סיפרה לנו הגננת על ניסי חנוכה ונדמה היה לנו שנס חנוכה היה אדיר ונצחי וארוך מאוד מאוד. כבוגרים אנחנו יודעים שהוא היה נקודת זמן קטנה ואמתית בתוך שנים ארוכות ומייסרות של קושי ושחור. ואף על פי כן בחרנו להתמקד באור ובטוב. ואת ההודאה וההתפעלות וההיתפסות בכל מצב בטוב ובמואר והיפה אנחנו משמרים עד ימינו אנו.
4.
בכל בית ישנה מסורת אחרת ומנהג אחר הקשור בהדלקת נרות החנוכה. בימי ילדותי נהגנו לשבת אחרי ההדלקה עם אבא שיחי' ולשחק מולו משחקי קופסא. שחמט בעיקר, אבל לא רק. זה היה בעיניי כל כך מפעים. אבא שיחי' שלעולם לא מבזבז דקה מזמנו. שיושב עם ספר גם בדקות הספורות שלפני סעודת שבת, ושכל דקה אצלו מחושבת עד לרגעים הכי קטנים שלה. ובכל אופן חשוב היה לאבא להקדיש את הדקות היקרות הללו למשחק עם הילדים האהובים.
(ולאפשר להם לנצח! אבבבאאא!!! אתה מפסיד בכוונה!!!) בתפיסה שלי, היה לאבא חשוב לחבר אותנו לשמחה ולמצווה ולנס, דרך אושר פשוט ואמתי של משחק משפחתי מלכד. חינוך הוא לא מה שאנחנו אומרים לילדים שלנו. חינוך הוא החוויה הבלתי מילולית. אנחנו יכולים להגיד להם מעכשיו עד מחר בבוקר שאסור לגנוב, אבל ברגע שבחוויה שלהם גניבה היא דבר מלהיב, איבדנו את זה. כשאנחנו יושבים עם הילדים בנחת, באושר, ואוכלים אתם סופגנייה ומספרים את חסדי ד' שעשה אתנו – אפשרנו להם לחוות עד לעומק את הקשר המתוק והאוהב שבין אבא שבשמיים ובינינו. לעומת זאת, כשאנחנו משקיעים את רוב הזמן של אחרי ההדלקה כדי לוודא שכל פרטי הלבוש שלהם מוקפדים עד האחרון שבהם כדי שהגיסה תתרשם במסיבת לביבות, זה בדיוק מה שהילדים שלנו יקלטו. חג שמח ומלא אור ואושר לכולנו!!!