בס"ד
1.
חבר של בעלי, יהודי שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, סיפר לו בזעזוע את שראו עיניו בשנה שבה הגיע לארץ: היה זה בכ"ח ניסן, יום לאחר יום השואה. לא סתם הוא זוכר את התאריך המדויק. כבר תבינו מדוע. הוא נסע באוטובוס אגד, והנהג עצר באחת התחנות כדי להעלות ילד חרדי קטן שרץ להספיק את האוטובוס. אישה אחת שהייתה על האוטובוס, קראה לכיוון הנהג: למה עצרת לו? היית דורס אותו! הוא חרדי. הם חיים על חשבוננו!!! אנשי האוטובוס כולם היו נסערים עד האחרון שבהם ממה שראו. ללא ספק מחזה מזעזע עד מאוד. חבר של בעלי היה מזועזע כנראה עוד יותר, ברמה שעד היום הוא לא יכול לשכוח את האירוע. בארצות הברית הוא נתקל פה ושם באנטישמיות, אם כי יש לציין שלעיתים די רחוקות. פה, בארץ הקודש, הוא פוגש אנטישמיות מייד אין איזרעאל! אנטישמיות בוטה, מזעזעת ומחרידה!!!
2.
האישה הזו, יש לציין בצער, היא פרודוקט של תקשורת ואנשי פוליטיקה מגויסים שמפמפמים יום-יום לה ולעוד מיליוני צופים ומאזינים מניפסטים של שנאה חוליגנית שבאירופה ובארצות הברית היא אסורה מכל וכל, אבל כשהיא מגיעה לארץ היא לחלוטין מותרת בשם חופש הדיבור. למה אצלם מותר לכתוב בעיתון: "חרדי עשה כך וכך..." ואצלנו אסור לכתוב: "חילוני עשה כך וכך..." למה לא יכתבו בעיתון: "עשרות חילונים בזזו את המכולות שנסחפו לנמל אשקלון"? או: "חילוני רצח בנאדם שהעיר לו על נסיעתו הפרועה בכבישים"? האם זה בגלל שברגע שנתחיל לכתוב שתפסו חילוני שגנב, רצח ועבר על העבירות הכתובות בתורה יתהפכו פתאום היוצרות ויתברר מי בדיוק ובכמה אחוזים ממלא את בתי הכלא של מדינת ישראל???
3.
אנחנו לא נעשה את זה בדיוק מהסיבה שאנחנו המומים בכל פעם מההסתה שמתנפלת עלינו כציבור. כי מילים יכולות להרוג. כן. אישה אחת באוטובוס יום אחרי יום השואה שואלת למה לא דרסת אותו, ויום אחד מר ונמהר צעיר חמום אחר עלול לעשות את הדבר הזה בפועל ממש. כשעיתון כלכלי מפרסם שחילוני משלם מיסים פי שש מחרדי, והטבלאות השטניות נראות כביכול אותנטיות ומקצועיות, אין לנו הרבה מה לעשות נגדן. (סתם נקודה למחשבה: משפחה חרדית ממוצעת שמוציאה בחודש עשרת אלפים שקלים על צריכה שוטפת של מוצרי מזון ויסוד, לא משלמת מע"מ יותר ממשפחה חילונית ממוצעת שמוציאה בחודש ששת אלפים שקלים על צריכה שוטפת של מוצרי מזון ויסוד?) אבל זו רק הערת אגב, כי זו בכלל לא הנקודה. הרי אסור לבלבל את האנשים שכתבו את הדו"חות הנ"ל עם העובדות. יש להם מטרה אחת ויחידה, והיא להשמיץ את הציבור החרדי, ללעוג לו ולהשפיל אותו לעיני כל.
4.
יש רק נקודה אחת שמנחמת אותי מול כל הסיפור המכוער הזה של ההשמצות והדיבורים המזעזעים. שאנחנו בצד של הטובים. כן, תחזרו שוב: אנחנו בצד של הטובים. כשהייתי ילדה קטנה וחברות שלי היו מעליבות אותי, היו הוריי מנחמים אותי: לפחות תודי לד' שאת בצד של הנעלבים ולא בצד של העולבים. ככל שבגרתי, ידעתי כמה תבונה קיימת במשפט הזה. הייתי רוצה אני להיות המכפישה, העולבת והמשפילה? לעולם לא!!! כמה טוב לי שאני בצד של הטובים, אפילו אם לעיתים זה גובל בספיגת עלבונות כאלה ואחרים.
5.
יש אנשים שהשעה משחקת להם. הם נראים מצליחים, עשירים ויפים. נראה שהחיים מחייכים אליהם. אבל מגיע רגע האמת שעל פיו, ורק על פיו הם נשפטים. לא, ואין כוונתי לבית דין של מעלה על אף שגם זה נכון בהחלט. כוונתי לכך שההיסטוריה שופטת את כולם. תבוא ההיסטוריה, אפילו לא זו הרחוקה, רק עוד שבעים ושמונים שנה, ותשפוט את יאיר לפיד, את איווט ליברמן, את גבי גזית ואת אמיר חצרוני. ההיסטוריה אכן תשפוט, על אף שכל אלו לא יהיו יותר מאשר הערת שוליים בספרי קורות דברי הימים.
6.
לאחרונה יצא לי להרהר לא מעט במבחן ההיסטוריה. זה קרה לאחר שצפיתי בעדות של ניצול שואה (למה קוראים להם לאחרונה שורדי שואה? לא חושבת בכלל שזה מכבד יותר!) בעדותו המזעזעת, סיפר ניצול השואה על הקאפו היהודי בצריף הסמוך לצריף שבו שהה בברגן בלזן. סיפר איך התעלל הקאפו עד מוות ביהודי צעיר שרק ניסה להשיג לעצמו עוד אוכל להשביע את נפשו הרעבה. להזכירכם, הקאפו ההוא היה יהודי. ובאותה נקודת זמן זעירה בשואה נראה היה שהשעה משחקת לו. הוא שולט, הוא בעל כוח, לו יש יכולת לשלוט על אחיו היהודים. לא רק לשלוט. לרצוח ולשים קץ לחייהם. ואיפה הוא עכשיו בראי ההיסטוריה העולמית? זה זעזע אותי במיוחד, משום שחשבתי על כך שאותו קאפו יהודי אכזר גם כן היה פעם תינוק מתוק עם גומות בלחיים. איפה ומתי בחייו קרה השיבוש הגדול ששם אותו בשורה אחת עם רשעי כל הדורות שייזכרו לדיראון עולם??? על כולנו מוטלת החובה לבדוק שהאמירות, המעשים ותוצאות המעשים שלנו ייבחנו לטובה בראי ההיסטוריה העולמית. ועזבו רגע את המאקרו. בואו נלך על המיקרו. שנירשם לטובה בקורות דברי המשפחה והילדים שלנו. כמה זה חשוב.