בס"ד
1.
בשנת תשל"ב ערכו חוקרים אמריקאים ניסוי בפסיכולוגיה חברתית על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו. הניסוי התיימר לבחון התנהגות בתנאי כלא, והוא מהווה נקודת ציון באתיקה של ניסויים חברתיים. במסגרת הניסוי גויסו סטודנטים באמצעות מודעה בעיתון. הם עברו מבחנים פסיכולוגיים ונבדק שאין להם עבר פלילי. זכרו את הנקודה הזו כי היא משמעותית להמשך הסיפור. המשתתפים, כולם בני המעמד הבינוני, חולקו לקבוצות של סוהרים ואסירים באופן אקראי על פי הגרלה. המשתתפים שהוגרלו להיות האסירים נלקחו באמצע היום מבתיהם על ידי משטרת פאלו-אלטו, נאזקו ועל עיניהם הושם כיסוי. הם נלקחו אל מרתפי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. לעומת זאת, האסירים שהוגרלו להיות סוהרים קיבלו אלות, מדים ומשקפי שמש המבטאים את תפקידם הפיקודי החשוב. במהלך כל הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, תיעדו החוקרים את התנהגות המשתתפים באמצעות מצלמות שהוצבו במסדרונות ומיקרופונים שהוטמנו בתאים.
2.
התברר שמתן כוח בלתי מוגבל בידי קבוצה של אנשים והפיכת קבוצה אחרת לקבוצה אנושית שכביכול כפופה לקבוצה הראשונה גרמה לשינוי דרמטי באופן התנהגותן של שתי הקבוצות. הסוהרים הפכו להיות אלימים הרבה מעבר למה שעורכי הניסוי צפו, והאסירים הגיבו בדחק נפשי מוגבר עד כדי התפרצות הפרעה נפשית אצל אחד האסירים. לאחר שישה ימים בלבד הופסק הניסוי, שיצא באופן טוטאלי מידי שליטה.
3.
מטרת הניסוי הייתה לבחון התנהגות בני אדם בשבי, אבל ממצאיו ממחישים לפני הכל את האכזריות החייתית בה עשויים לנקוט בעלי סמכות כלפי הנתינים שלהם. הרי האנשים שהשתתפו בניסוי היו עד לאותה עת מה שנקרא אנשים רגילים, ובכל זאת הגיעו תוך ימים ספורים ליחס מרושע ואטום כלפי פיקודיהם. ישנם פסיכולוגים הדוגלים בגישת 'מצבנות' – סיטואציוניזם, הטוענים שהניסוי מוכיח איך התנהגותו של הפרט נקבעת בהתאם לסיטואציה שבה הוא נמצא, ושלא האופי או כל מאפיין אישיותי-מוסרי אחר קובע את אישיותו.
4.
האמת האלוקית היא שונה לחלוטין. יצר לב האדם הינו רע מנעוריו. נולדנו כעיר פרא. בלתי מבוררים, לא מדויקים, ועם מידות בלתי מתוקנות. אדם שרגיל לחיות את חייו בלי בדיקה עצמית של מניעיו ושל מטרותיו, עלול לפעול מתוך מניעים יצריים הישרדותיים. בג'ונגל קוראים לזה 'החזקים שורדים'.
5.
הרשו לי לבצע עצירה קצרה לפני שאנחנו ממשיכים. קוראת יקרה בשם אורית (השם המלא שמור וכו'...) שלחה למערכת מכתב בזה הלשון: "לכבוד רינה יגר שבוע טוב! אני מאוד מתחברת לכתבות שלך, אבל קצת מרגיש לי לא נעים שאת מורידה את העולם החילוני כדי להעלות את החרדים. ב"ה זכינו בהרבה מעלות טובות ונראה לי שאפשר לכתוב אותם בלי להוריד את אחים שלנו הלא דתיים, אנחנו בתקופה שיש הרבה מחלוקות ביננו ועקבתא דמשיחא, אבל המשיח יבוא בעז"ה רק בזכות שנאהב אותם ונקרב אותם ולא להפך. תודה רבה על הרבה מדורים יפים ומחזקים והמשך הצלחה בהכל".
6.
לימור היקרה שאלה אותי אם אני רוצה לענות לה, וברגע הראשון עניתי שקשה לי לענות על טענה כללית מדי. באיזה טור מדובר? איזה מילים הרגיזו את הקוראת? כמעט הנחתי לעניין, עד שבמחשבה שנייה החלטתי שחובה עלי לענות. מדובר פה בנקודה חשובה מדי וגם אם אין לי מושג לאיזה טור כוונה – חשוב לברר ולהבהיר את הדברים כשלעצמם בינינו לבין עצמנו. אז תודה לך, אורית, על הזכות.
7.
ייתכן שכוונתה של אורית הייתה לטור שבו תיארתי את הבניין שלנו לפני שהתחרד ברובו עם מיעוט ילדים ושקט כללי, בלי ריחות של בישול ושל בית. גם אם לא לשם כיוונה אורית את מכתבה, אני מניחה שהקו המנחה הזה מלווה אותי בעוד אי-אלו טורים. ובכן, כמו שנוהגים לומר בדיבייטים מסוג זה, השכנה שמולי היא חילונית, והיא מרגישה לגמרי רצויה ואהובה אצלנו. קוראת שלא ממש מאמינה מוזמנת להתקשר לשכנה שלי אלה ולברר את מצב היחסים בינינו. אינני נגד חילונים. חלילה. הם אחים שלנו. ועמדו אתנו במעמד הר סיני. הם יקרים ואהובים ובטורים רבים מספור תיארתי איך הנקודה היהודית של כל חילוני באשר הוא צצה ועולה ומרגשת בכל פעם מחדש. אני כן נגד חילוניוּת. ותסכימי אתי, אורית, שהמרחק בין חילוני שהוא תינוק שנשבה לבין המעשה החילוני הוא גדול לעין שיעור.
8.
ולמה חשוב לתאר את ה'יש' ששמירת התורה והמצוות מספקת לאדם לעומת ה'אין' של החילוניות? אין פה בשום אופן קריאה כלפי חוץ. חלילה. יש פה רצון לחזק את השורות פנימה. להציג את העגלה המלאה מול העגלה הריקה. אם יש לך אחים או בנות דודות חילוניות חשוב לא להגיד להן את הטיעונים שאני מביאה. חושבת שזה ברור. פעם נכחתי בכנס של מרכז להתפתחות הילד ביישוב מסוים. במקום נכחו המטפלות החילוניות והאימהות הדתיות. המארגנת של הכנס כמעט אכלה את הכובע מרוב תסכול וייאוש כאשר אחת הנואמות הנרגשות דיברה נגד הרִיק בעולם החילוני ובעד הקונפורמיות הדתית. "איך עושים דבר כזה?" היא אמרה לי בדמעות, "ברגע אחד אפשר לרחק ולבטל מה שפעלנו באלף רגעים אחרים מקרבים!" לעומת הטעות שעשתה אותה נואמת מלומדת – דווקא בטור מהסוג הזה הדבר אפשרי. אחרי הכל, קהל הקוראות שלנו איננו חילוני. אני רואה ערך גדול מאוד במאמץ לחזק את השורות. חשוב לכל חרדית ודתית באשר היא להרגיש גאווה יהודית. זו צריכה להיות נקודת המוצא. חשוב לדעת להודות לבורא עולם שלא שמנו דומים לגויי הארצות. ואין בזה ולא כלום עם הכבוד שיש לתת לכל אחות חילונית אובדת.
9.
ובחזרה לניסוי הנורא שבו פתחנו את הטור. זוהי בעיניי עוד סיבה להמריץ את כולנו להתחזק ולעלות. להעלות על נס את החרדיות ואת הדבקות בתורה ובמצוות. לעמת אותה מול האין של החילוניות. כי אם לא נעבוד על עצמנו – נמצא את עצמנו יום אחד עם נתונים גולמיים, חייתיים, מביכים ומביישים. תשאלו מטפלות בבית אבות איך זה נראה. אני לא בטוחה שאתן באמת רוצות לדעת. כותבת את הדברים בראש ובראשונה לעצמי, ומקווה, אורית, שסיפקתי לך מענה מקיף, משמח ומספק.