הייתי שם

בס"ד 

1.

ישבתי על הכיסא המרופד בבנייני האומה והרגשתי שהנה זה הגיע. מה שכולם דיברו עליו וחשבו עליו ואמרו ש"חייבים"! ו"מוכרחים"! ו"צריך"! קרה סופסוף על ידי אישה אחת ויחידה. הייתי אחת מתוך חמשת אלפים נשים בכנסים בירושלים, בני ברק ומודיעין עילית, (ועוד הרבה שרצו להגיע אבל האולמות כבר היו מלאים...) רק אחת, אבל גם הכי חמשת אלפים. אני מתכוונת, הכי שייכת שיש. הכי אחת מכולן. ביחד עם כולן. כאישה אחת בלב אחד. ואז הבנתי שככה נראית מהפיכה. 

2.

לפני כמה שנים ישבתי בפגישה עם רבנית ומנהלת חשובה בסמינר שהיא גם מחלוצות התעסוקה החרדית. היה לה חשוב להעביר מסרים מעל גבי העיתון לנשים חרדיות עובדות, וככה נחשפתי למחקר שהזמינה ממכון מחקר מקצועי מאוד באשר לאתגריה של אישה חרדית בעולם התעסוקה. 

אתגר מספר אחד היה, תחזיקו חזק. לא ג'אגלינג של בית-עבודה-בית. לא רמת ההכשרה. לא רמת ההכנסה. 

אתגר מספר אחד, אני מדגישה, במחקר הכי מקצועי בעולם, היה תחושת השייכות. שייכות לציבור גדול. שייכות לכל החברות החרדיות שנמצאות אי-שם. שייכות לחזון. שייכות לדרך. 

"הגברים", הסבירה לי המנהלת, "פוגשים זה את זה בבית הכנסת. הם מרגישים חלק מהקהילה. בתפילות השבת כמו גם בשולם זוכער או בקידוש. הקהילה מחברת ומאחדת אותם אל המטרה הגדולה שלשמה כולם נמצאים פה בעולם. אבל מה תעשה האישה החרדית?" ארשת של דאגה הייתה על פניה, "מה תעשה מנהלת החשבונות שעובדת לבדה או עם עוד שתי נשים בחברת ענק? מה תעשה האישה העובדת מביתה? מה יעשו עשר נשים בקבוצה חרדית בחברת היי-טק שמונה מאות עובדים? לאישה חסרה תחושת החיבור, התובנה שהיא חלק מקהילה חמה ומחבקת. קהילה ששואפת לגבוה, שכולה ביחד רוצה להיות קרובה לקב"ה קצת יותר בכל יום מחדש. וזה מה שתפס את המקום הראשון במחקר!!!" 

3.

ואז קמה לאה ראם. היא הייתה עוד אישה. סתם אישה. טוב, לא ממש סתם, כי אף יהודייה היא לא סתם... לאה עבדה בהיי-טק וראתה מה קורה כשלא מספיק מרגישים מחוברים. והיא חלמה ליצור את הקשר הזה. את השייכות. אבל בעוד שכולן דיברו – לאה קמה ועשתה. וככה קמה ה"שמורה". כן. אישה אחת יכולה לחולל מהפכה. ואני יודעת שאם לאה תקרא את המילים האלה היא תמחק אותן מהר, אבל לכן אני זו שכותבת בעיתון ולא היא... 

4.

וביום שני ט' אלול מצאתי את עצמי יושבת בבנייני האומה ומרגישה חלק מדבר ענק. נכון שאני אשת המילים, אבל אין לי מספיק מילים לתאר את החשמל שהיה באוויר. אנסה. זה היה מיקס של התרגשות והתרוממות והשתוקקות וכיסופים וחמימות ואור. הרבה אור. כששלושת אלפים נשים שרות ביחד בדמעות בעיניים "מכניסי רחמים" משהו בעולם משתנה. 

5.

הבטחתי שאני לא כותבת דברים אישיים, אבל פה אני מרגישה חייבת. יום לפני, בח' אלול, הגיע לקו הסיום פרויקט מסוים שעבדתי עליו שעות וימים. לא חלמתי לצאת שוב מהבית יום אחרי. אבל יעלי, בת דודה יקרה ואהובה, לא ויתרה. וכשהייתי שם הבנתי גם למה. 

נשים מכל קצוות הקשת החרדית ישבו שם ביחד במטרה אחת: להתעלות. ביחד. פתאום מישהו עמל כדי להעניק לי המון. שאר רוח. ותכנית אמנותית על האוצרות שאיבדנו (ומצאנו). ומילים של חיזוק וכוח. 

ומה הוא רצה ממני בתמורה? כלום. שום דבר. 

דיברתי עם מתנדבת ב"שמורה". היא סיפרה לי שלאה ראם נשארה אם גירעון אדיר אחרי שורת הכנסים. ככה זה כשהארגון זה את ואת זה הארגון ואין שום בולדוזר שכורה לך כספים מתחת לאדמה. ככה זה כשאת רק נותנת ונותנת ושוב נותנת. ולא, זה לא מבהיל אותה מלהרים עוד כנס מושקע כזה גם שנה הבאה. כי היא יודעת שנשות ישראל צריכות אותה כל כך. ושהכנס הזה הוא תחנת כוח עבור אלפי נשים למשך שנה שלמה. 

6.

איך אמר הרב פנחס ארלנגר שליט"א בכנס, במילים שעוד מהדהדות באוזניי? "שמורה שומרת על עם ישראל ודואגת, אבל באמת, לדור העתיד. הלכנו לאיבוד בדרך לא ברורה. באלול אנחנו חוזרים חזרה לאבא. זה העניין של 'שמורה'. לתת את הכוח לבנות צדיקות לא להתבלבל. לא לאבד את הדרך. להישאר בבית. שהלב והנשמה יהיו תמיד בבית'. 

לא אשכח גם את דבריה הנוגעים בלב של הרבנית פריידי דיסלדורף, שדיברה למעשה ממש על האתגרים של כל אישה עובדת בדורנו: הטכנולוגיה. "תכננתי ללכת לישון מוקדם. מי שדד לי את הערב שלי? רציתי ללכת להליכה. למה לא הלכתי להליכה? מי גנב לי את הלילה שלי. מי שדד את הלילה שלי? מי גנב לנו את הערב השקט שחלמנו עליו? הרשת... אין אבדה כאבדת הזמן. חפץ נאבד אפשר לקנות את רוב הדברים אפשר להחזיר, אבל זמן אי אפשר להחזיר". 

יחד עם התכנית והספוקן וורד יצאתי מהערב אל הלילה החשוך, מבטיחה לעצמי לעשות הכל כדי להשתדל להקדיש יותר זמן לדבקות בבורא עולם ופחות זמן לגנבי הזמן... 

7.

יצאנו ביחד, בדממה קדושה, אלפי נשים שעבורן לא היה זה רק ערב אחד. הייתה זו התחושה של להיות חלק ממשהו ענק. ממהפכה. ביציאה פגשתי את שרהלה ואת שרה. (אמתי. לא בשביל המליצה...) שתי חברות מהשכונה. 

אחת עובדת בחברת היי-טק, אמנם מהבית אבל עוד יותר צריכה את הקשר לחברה חרדית חמה, חיה ותוססת. רעותה עובדת בהנהלת חשבונות במפעל תעשייתי ענק. לא משהו מאוד חברותי ומחבק, בטח לא לאישה חרדית. וכולנו אמרנו, כל אחת בשפתה ובלשונה: איזה נס שנשארה עוד אישה אידיאליסטית בעולם שלא עובדת בשביל כסף או תהילה. איזה חסד ד' שנתן לנו את "שמורה".