בס"ד
1.
יצא לכן להיות בסופר לאחרונה? זו שאלה רטורית. אנחנו שולפות פסטה מהמדף ואומרות: "וואו". אחר כך אורז ושוב פעם "וואו". ואז מגיע סבון הכלים, והשמפו וג'ל הכביסה. אתן כבר מבינות את הכיוון. התייקרויות בלתי אפשריות בכל הקטגוריות. סל קניות שעד לפני כמה חודשים היה עולה לנו מחיר מסוים, נניח שמונה מאות שקלים, עכשיו עולה לנו כמה מאות שקלים יותר. וזה עוד לפני ההתייקרות במחירי הדלק והדיור, ומוקדם מדי למדוד את השפעת מלחמת רוסיה באוקראינה על הכיס שלנו, אבל היא הרי בוא תבוא כי בעין גלובאלי כמו שלנו לכל מתיחות במדינה אי שם יש השפעה על כולנו.
2.
זה כואב בכיס ובלב זה כואב אפילו יותר. אני חושבת שאצלנו היהודים הדברים האלו אפילו כואבים יותר מכיוון שבדי.אנ.איי. של כל אחד מאתנו חקוק סיפור מסבא וסבתא אי שם שסיפר על הדלות הנוראה, על פרוסת הלחם היחידה שהייתה אמורה להשביע אותו ליום שלם. זה יכול להיות סיפור מהמעברה או מהשואה, מילדות אי שם בסיביר או תחת הפרעות במצרים. יש בנו, יהודים שעדיין נמצאים בגלות, מן חרדה קיומית כזו שפועמת בנו בשקט. חברה סיפרה לי שבימי הסגר הראשונים של הקורונה היא ראתה את עמישראל מסתער על הסופרמרקטים ואוגר שקיות של אורז, שיהיה לימים קשים. היא, גם כן, הייתה בחרדה וביקשה מבעלה כמה שקיות כאלה, שיהיה. מן היתלות בעוגנים שמעניקים תחושת יציבות מדומה. אלא שאחר כך שיחה קצרה עם גיסתה העמידה אותה במקום. "מה זה יעזור לך?" שאלה גיסתה. "הרי גם אם נניח שיישאר לך אורז בשלב מסוים הוא ייגמר", אמרה, "רק עוד כמה ימים לא ישנו את המציאות שלנו. זה בדיוק המקום להכניס את האמונה". כי כן, גם במצבים הכי קשים ידעו יהודים לצחוק ולהחזיק את עצמם על ידי הומור. בספרה "ההומור כמנגנון הגנה בשואה", מתארת ד"ר חיה אוסטרובר איך נשים שישבו במחנות עם מעט לחם ומרק שאלו אחת את השנייה: "איפה את? במנה הראשונה? אני כבר במנה המרכזית... ואני כבר במנה האחרונה..."
3.
העולם שלנו עובר תמורות כל העת. ולאף אחד מאתנו אין דרך לדעת איך ייראה המחר שלו. נשארת לנו רק התלות בקב"ה. וכמה קל להגיד אבל כמה קשה זה בעת ניסיון. מסתבר שעל ביטחון צריך לעבוד עוד לפני שמגיעים לידי ניסיון, כי שרירים שלא תורגלו ופותחו לא יעמדו במבחן המציאות בתנאי שדה קשים יותר. כעת, כשג'ל הכביסה עולה רק חמישה שקלים יותר, כשהניסיון הוא לא ברמה של לחם וחלב, זה הזמן לתרגל ביטחון. נכון, חסרים לכולנו כמה מאות שקלים בחשבון הבנק, אבל הקב"ה זן ומפרנס אותנו.
4.
ביטחון מתרגלים כשחברה קיבלה את התפקיד שאני חשקתי בו כל-כך. עובדים עליו כשנראה שהשכנים לוקחים מאתנו אחוזי בנייה בהיתר שהם מוציאים. אחר כך, בתנאי שטח קשים יותר, אפשר לנשום עמוק גם כשנראה שהשידוך שכל כך רצינו לא מצליח להתניע בגלל כסף. וברמה גבוהה יותר מול ניסיונות של בריאות ואובדן.
5.
פעם הייתה לי סדרה עיתונאית על נושא האושר. קראו לה "באושר ובאושר" וראיינתי בה נשים יקרות על מה שמביא להן אושר. בין השאר ראיינתי שם את דבי וינטר שבעלה נהרג בתאונת דרכים קטלנית, אישה אחרת שאיבדה את כל רכושה ביום בהיר אחד אחרי שהעסק המשפחתי כשל, ואחרת שמשפחתה התפרקה. איך אפשר לראיין נשים שעברו דברים קשים כאלה על אושר? הן אלו שיספרו לנו איך אפשר להגיע לאושר? זה נשמע כמו דבר והיפוכו. אז זהו שלא. עם אמונה וביטחון וקשר קרוב כל כך עם הקב"ה גם אישה שעוברת חוויות לא פשוטות בכלל יכולה להיות מאושרת. וזה, תסכימו אתי, אפשרי רק אצלנו, יהודים מאמינים בני מאמינים. מאחלת לכולן רק אושר, בריאות ושמחה מתוך ביטחון וקרבת אלוקים.