בס"ד
1.
באחד הטורים הקודמים כתבתי שעלינו לחשוב על מעשינו האם הם באים כתוצאה מהחלטה שלנו או שהם תוצר של הליכה עיוורת אחרי צו החברה. בתגובה, קיבלתי מכתב מקוראת. מביאה אותו כלשונו: "אפשר אמנם להסתכל על מנהג החזקת הפרחים כשיגעון וכדבר שמקורו באמונות תפלות, אבל אפשר בהחלט להאמין שאלפי אלפי כלות טהורות שהחזיקו זר כזה ביום חופתן וביום שמחת ליבן- קידשו את המנהג הזה, אפשר לשאול על כל דבר: מי אמר? מי קבע? למה? ועל מה? ואפשר, כמו שנוהגים בבית בריסק להגיד: כך מקובלנו מבית אבא והגבול הוא עדין אז נכון, שום שכנה לא אמורה להוות לנו מורת דרך (אלא אם היא רבנית מוסמכת, אשת חבר אמתית) ובית אבא איננו כולל בשום אופן חברות, גם אם נרגיש אליהן קרובות כמו אחיות ממש אבל חשוב להיזהר לפני שמתרגלים להציב כל דבר במבחן השאלה והבדיקה העצמאית. והנה סיפור מכונן שסיפרה לי אמא שלי מהרבנית שיף, שהיא בתו הקטנה של הבריסקער רב: פעם בא אליה בנה, וטען על מנהג שהיה מקובל אצלם שבשולחן ערוך כתוב שאסור לנהוג כך, גערה בו הרבנית שיף: (באידיש זה נשמע עסיסי יותר, אבל התרגום בערך כך) 'מה אתה מבלבל לי מהשולחן ערוך? אצל האבא נהגו כך!' לכל הדעות אפשר להתקנא בצורה בה הם שימרו את החינוך כפי שהוא נכון בעיניהם לאורך הדורות אז גם אם לא אחנך את הילדים שלי בקו הזה- אני מאוד מתפללת שהילדים שלי יכבדו את החינוך שלי, וינהגו על פיו- כפי שנוהגים ילדי בית בריסק, בחינוך בית אבא שלהם".
2.
מכתב נוקב. אין מה לומר. ואין לי אלא להצטרף אל המכתב היפה והמנומק הזה בכל לב. מסורת היא דבר מקודש בעם היהודי. אין אף אומה בעולם שהמסורת אצלה כל-כך חזקה והולכת אלפי שנים אחורה עד למעמד הר סיני. הנה סיפור יוצא דופן ומרגש עד דמעות שנחשפתי אליו לאחרונה. בעלי שמע אותו ממתפלל בבית הכנסת ששמע את הסיפור מאביו שהוא אחד הרבנים בישיבה שבה התרחש הסיפור. חשוב היה לי לוודא שהוא נכון, מכיוון שזה סיפור שעדיין לא התפרסם, למרות העוצמה המטלטלת שלו. ביקשתי מבעלי לוודא את הסיפור מול אביו של אותו מתפלל, והוא אכן דיבר אתו ושאל אותו לפרטי הסיפור, שמובא כאן לאחר אימות הפרטים. ובכן, בחורי ישיבה נסעו עם רבם בתקופת הקורונה לחתונה שהתקיימה באולם אי שם בארץ, במתכונת החתונות של אותם ימים. במהלך הנסיעה הם ישבו ושרו שירים, ובין השאר שרו את שיר האמונה הנוקב 'אני מאמין' בנגינתו של רבי עזריאל דוד פסטג. נהג האוטובוס כנראה גם הוא הרגיש שמדובר פה בניגון יוצא דופן, והוא התעניין על מקורו של ניגון זה. הבחורים סיפרו לו שזהו ניגון הנצח שהלחין רבי עזריאל דוד בקרון הרכבת הדחוס בדרך למחנה ההשמדה טרבלינקה. רבי עזריאל דוד הבטיח שמי שיעביר את הניגון לרבו, האדמו"ר ממודז'יץ יזכה במחצית חלקו בעולם הבא. הנהג ביטל את הסיפור מכל וכל: 'נראה לכם הגיוני שניגון ישרוד את אימי השואה ויעבור ככה לרבי? זה לא יכול להיות! זוהי סתם מעשייה!' הבחורים, כמובן, המשיכו לשיר את שיר הנצח הזה, דבקים באמונתם ובחוזקה של המסורת היהודית. לאחר זמן מה הגיעו הבחורים לפארק מסוים שלידו נערכה החופה. הם היו חזק בתוך השוונג, והמשיכו לשיר את השיר שוב ושוב בהתרגשות עצומה. גברת חילונית שהייתה במקום ביחד עם אמה הזקנה, החלה לצלם את הבחורים וניכר היה שהיא מתרגשת באופן מיוחד. מה התברר? שהגברת הזקנה היא לא פחות ולא יותר ניצולת שואה, שזכרה את השיר מהשואה. היא העידה לבחורים שהיא זוכרת את השיר מושר בדרך למחנות ההשמדה! בצורה ניסית של השגחה פרטית מרגשת, קיבלו הבחורים תשובה ניצחת לפקפוקו של נהג האוטובוס.
3.
כי זוהי כוחה של המסורת היהודית. אב מעביר לבנו, רב לתלמידו, משה קיבל תורה מסיני ומסר אותה ליהושוע וזה מסרה לזקנים והזקנים לנביאים. בזכות המסורת המרגשת הזו אנחנו שומרים על המהות וההווי היהודי המתבדל מכל אומה אחרת שמכיוון שאין לה אתמול- גם מחר אין לה. ומה אם אני בעלת תשובה? ומה אם אין לי מסורת? אני רוצה לספר לך שדווקא יש לך מסורת. והיא כנראה עשירה ומפוארת. החילוניות לא הולכת שנים ארוכות מאוד אחורה. לכל בעלת תשובה יש אי שם סבא, או סבא רבא, או אבא של סבא שהיה יהודי חרדי ירא שמיים. בררי את שורשי המשפחה שלך. חקרי מי היו הסבים, לאיזו קהילה הם השתייכו, מה היו המנהגים שלהם. אם אפשר- יפה יהיה לקרוא לילדים על שם סבים וסבתות מהדורות הקודמים. באופן כזה את מקשרת את עצמך בצורה הכי חמה וחזקה לדורות שלפנייך. נכון, היו כמה חוליות רופפות באמצע, אבל הנה החזרת אותן לסדרן, תיקנת את הקלקול קצר הטווח שנוצר בהעברה הבין-דורית הכה מרגשת הזו, את נבחרת משמיים (וכמובן בזכות אבות שיש לך!) לחזור בתשובה ולהיות חלק מהמסורת היהודית המפעימה.
4.
ואולי כאן המקום לחזק ולהבהיר שהטור הקודם עסק אך ורק בהעלאת שאלות על הנהגות החברה והיסחפות אחר הזרם, ובשום אופן לא בא לערער ולו במשהו על ההתקשרות למסורת היהודית ולהעברת התורה מאב לבן, מרב לתלמיד.