באותו ערב דנתי עם בֶּנִי על התחושות של חוי גיסתי. הייתי חייבת לברר עם עצמי את הסיפור, כי אני מעריכה את חוי מאוד, אבל גם... ובכן, אם להיות כנה עם עצמי, אני גם קצת מקנאה בה. חוי הגיעה מבית איתן וברור. אבא שלה תלמיד חכם עצום שיושב ולומד בישיבת מיר מבוקר עד ליל. כשמתארים אדם שקוע בלימוד - עולה בעיני דמותו של המחותן, הרב קליין.
"אתה מבין?" שאלתי מעל כוס קפה עם שניים וחצי סוכר (כן, יודעת שזה המון. כשאני עצבנית אני מזמינה את אדון סוכר, המרגיע הלאומי, לביקור), "חוי מלאה כוונות טובות, אבל היא גדלה עם מסורת ויציבות. הכל היה מסודר לה מרגע שנולדה ועד ליום שבו אבא שלה חיפש את הבחור הכי מתמיד ב'תפרח'. מי יודע, אולי היא לא מאוד גאה במשפחה שלנו ויש לה כוונות ליישר את כולם כדי לא להתבייש בנו?"
"נחמי, את יודעת שאת לגמרי נסחפת!" בני הזדעזע, "מלכתחילה כשהיא ניגשה לשידוך היא ידעה שהיא מקבלת את גדליה, בחור מיוחד משכמו ומעלה שעדיו לגדולות, אבל מוותרת על חיצוניות או נראות. לא יכול להיות שעכשיו פתאום היא נזכרה לחנך את כולם כדי שתוכל לנופף בהם לחברות. את זה בודקים בשיקול דעת לפני הווארט והאירוסין".
"אז מה כן?" תהיתי.
"אולי לשם שינוי גיסתך השכלתנית פשוט מסתכלת למציאות בלבן של העיניים?"
"אז אתה מתכוון לומר שיש ארגון מסוים, או אפילו אישיות עצמאית, שמנסה לרתום את כל הכאבים של אהובה-ברכה ולהכניס את כולם, עם קשר או בלי, תחת הכותרת המכלילה 'דור שני לבעלי תשובה'?" הקשתי בכפית על דפנות הכוס, שהשמיעה בתורה קולות 'דונג' עמומים.
"נראה שכן. אנחנו מכירים מספיק את גדליה ואת אשתו כדי לדעת שיש פה דאגה כנה והרבה רצון טוב. את יכולה בקלות לבדוק אם זה נכון! תזמיני את אחותך אלייך. תקראי לה להכין עוגיות אתך ועם הילדים. ושחלילה לא תרגיש שאת באה לעקוב אחריה!"
בני קם והניח את הכוסות הריקות בכיור, החזיר ספר טלפונים שכוח למדף, העביר ניגוב מהיר על השולחן ובזאת בעצם הסתיים הדיון.
אבל בתוכי הוא נשאר להתערבל עוד זמן ארוך לאחר מכן.
דבר אחד ברור לי: אי אפשר להאשים את היותנו דור שני לבעלי תשובה בכל הצרות. יש לכל אחד בחירה חופשית וכשם שגדליה ואני בנינו חיים ממוסדים ומאושרים כך יכולה הייתה גם אהובה-ברכה לעשות.
האם למי שגדל במשפחה חרדית שורשית ממוסדת קל יותר להגיע למקום שבו אני עומדת היום? בהחלט ייתכן.
היותנו מהגרים הציבה אותנו בנקודת פתיחה אחרת מכל מיני בחינות. יחד עם זה החברה כה מגוונת, כך שאת אלה שנתוני הפתיחה שלהם מצוינים מכל הבחינות אפשר אולי לספור על אצבעות יד אחת. טוב, לא יד אחת, על אצבעות שתי ידיים ורגליים ביחד...
לכל אחד ההתמודדויות שלו בחיים. בכיתה שלי בקריית ספר הייתה בת לאב חולה כליות משך שנים ארוכות והייתה אחרת שהוריה היו עם מוגבלות פיזית קשה. הייתה אחות לבחור עם מחלה נפשית... וזה לא הכל. כולנו קיבלנו במתנה משמיים ניסיונות כדי להביא אותנו לייעוד האמתי שלנו בחיים.
אז למה דווקא העובדה שאנחנו דור שני לבעלי תשובה גורמת לתמר ולאחרים לשים אותנו על ראש שמחתם? אני יכולה להעיד שמעולם-מעולם לא חווינו קושי בקבלה למוסדות. אפילו אחרי שאהובה-ברכה עשתה בעיות והייתה מאוד לא קלה למערכת התקבלו דבורה והדסי לסמינר בלי שום בעיות.
אז אולי זה נכון שיש מי שרוצה - במודע ממש - לרכב על תחושת השונות שמלווה אותנו על כל צעד ושעל?
"הבנתי את זה!" אמרתי בקול והבהלתי את בני שלמד את ההלכה היומית במשנה ברורה, קבלה שהוא שומר עליה עוד מעת היותו בחור.
"את מה הבנת? את סעיף ד'?" בני גיחך אחרי שהבין שאני ממללת בקול את המחשבות שעברו בי בדקות האחרונות.
"יש כל מיני התמודדויות, על כולנו עובר מה שעובר... אבל יש משהו שמייחד את דווקא את ההתמודדות שלנו כפרטים בתוך ציבור. בני הדור השני מרגישים יותר מדי פעמים כאילו לא מספיק שייכים, כאילו הם צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי לקלוט את כל הניואנסים והקודים והרבה פעמים גם לתווך אותם להורים", ניסיתי להעביר תובנה שהתבססה אצלי ולא בדיוק הצלחתי לפרוט אותה למילים.
"ואז..." בני אמר בשכלתנות האופיינית.
"אז את לא יכולה להגיד לילדים של אבא חולה: זה הכל בגלל הציבור, נכון?"
"נכון".
"וגם לא לילדים של אדם שהעסק שלו נקלע למצוקה כלכלית והבנקים רודפים אחריו".
"נו..."
"אז אנחנו טרף קל. פשוט. כי אפשר בהחלט לפרש את התחושה של השונות כאילו היא אך ורק תוצאה של יחס הציבור אלינו. ועל זה תמר ההיא, אם היא באמת כזו, מתבססת, וכנראה שגם עוד כמה".
"כנראה אפילו יותר ממה שאנחנו מדמיינים", בני אישר.