בסוף הבגד שקניתי לא היה מתאים בכלל. וזה עוד לאחר ששאלתי את המוכרת מה הכי הולך היום, והיא אמרה בריכוז בעיניים עצומות: "זה מה שכולן לוקחות".
הסתובבתי בשמלתי ההדורה מבד טַפְט שחור קשיח ומבריק והרגשתי כמו משרתת בבגדי גבירה שאולים.
חברותיי היקרות קנו בגדי שבת ספורטיביים יותר, ומאחורי העמוד של חדר האוכל שמעתי שיחה שלא יועדה לאוזניי אבל בערה בהן עוד זמן ארוך אחר כך:
"ראית אותה? כמו אסתר המלכה!" קול מחודד ודקיק. נשמע כמו אסתי שוורץ. "אולי ושתי!" צחקוק עבה. ללא ספק בת-שבע קופולוביץ. "מסכנה. איך אמורה לדעת שלמחנה קונים בגדים קלילים. מי יגיד לה? בת דודה? סבתא מאמריקה?" כמה רשעות יכולה להיבלע בתוך מילים חומלות ומרחמות.
המחנה הזה. לעד אזכור את תחושות חוסר השייכות והשונות שהבעיר בי. ואני הרי כה התאמצתי...
ישבנו ביחד בחדר, חמש חברות שעלו בגורל. לא היה בינינו דבר. רובנו לא הכרנו קודם לכן. היינו שתיים מקריית ספר, שתיים מברכפלד והייתה גם ציפורה ברוש מחשמונאים. משהו סמוי חיבר דווקא בין ציפורה לביני, ומכיוון שבתוכי ידעתי זאת, הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לברוח משם.
זוכרת עד היום איך בהפגנתיות קמתי מהמיטה עליה התיישבה ציפורה ועברתי לשבת על יד רוחמי לוין במיטה הנגדית. היינו צעירות והחברה הייתה כל עולמנו. דרך תגובותיה החלטנו איך נראית האישיות שלנו ומה פנים לה. להוטות היינו להוכיח את עצמנו ולהראות כמה שנונות, חכמות וחברה'מניות אנחנו.
"ראיתן את חדוי מט' 3 איזה שטעלע היא קיבלה!" גיחכה רוחמי לוין. "שטעלע? מה זה שטעלע?" בתמימות שאלתי.
"את לא יודעת מה זה שטעלע?" הזדעזעה בתיה. האדמתי, ושמלת הטפט הנוראית שלי הבליטה את הסומק עוד יותר.
"שטעלע זו מילה באידיש", התעללה בי רוחמי כשהיא מותחת את המילים עד כמה שאפשר.
"שטעלע זו משרה", הודיעה ציפורה בפשטות, "אלא שאומרים את זה בדרך כלל כלפי משרה תורנית. על מי שהוא ר"מ בישיבה אומרים שיש לו שטעלע, למשל".
לא רציתי להודות לה, על אף שזה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות. ואיך בדיוק קשורה משרה תורנית לחדוי מט' 3?
את התענוג שבשאלה לא נתתי לחברותיי המקסימות. הן כבר עברו לדבר על התחרות בין כיתות ט' לכיתות י' שמגיעה לשיאה במוצאי שבת ובהתמודדות.
ואחר כך היה ויכוח על "סידור מלא" ואם עדיין קיים או שלגמרי פס מן העולם, ואנוכי לא ידעתי שקיימת תחרות בין כיתות ט' לי' ועל מה ולמה, ולא העליתי על דעתי מהו סידור מלא ומי נותן אותו למי וכמה תפילות יש בתוכו ולמה כבר לא נוהגים להתפלל ממנו.
ובבית חיכתה לי אמא יקרה אחת. אמא אוהבת ודואגת ששילמה בדמים ובבריאות על שבת המחנה של בתה יקירתה, וזו נפלה אל זרועותיה בבוקר יום ראשון כשהיא בוכה ומפורקת. וכשאמא שאלה:
"אבל נחמה-פייגא, מה קרה? למה את עצובה סוויטי?" מלמלתי רק שהעייפות גמרה אותי ושהתוכניות היו מייגעות ושההצגה של מוצאי שבת הייתה מותחת ומרגשת מדי על אף שאת רוב זמן ההצגה העברתי בחדרי החשוך כשאני שומעת הדי מוזיקה וקריאות דרמטיות מהאולם, מרגישה זרות איומה, וחושבת שאולי בכל זאת ציפורה מחשמונאים היא אופציה טובה.
אבל אופיי החזק וכוח הרצון האדיר, גרמו לי להחליט שאעשה הכל כדי להרגיש שייכת לאליטה הכי אליטתית בכיתה שלנו, גם אם ידרוש הדבר שעות בייבי-סיטר נוספות. ומה אעשה עם כל המושגים שאני חייבת ללמוד מהר ומיד?
לא הייתי הבכורה היחידה בסמינר. כן הייתי הבכורה היחידה שמרגישה תלושה ולא שייכת עוד לפני הגעתה אל פתחי הסמינר המיירא.
בבוקר יום ראשון נכנסתי אל החדר הריק שחלקתי עם בלומא-טובה ואהובה-ברכה, נעלתי את הדלת שלוש פעמים, ושקעתי בשינה נטולת חלומות.
קמתי בערב לקול דפיקותיהן הנואשות של אחיותיי הצעירות והמעריצות שרק רצו לשמוע איך היה, וגם, במחילה, לקבל אפשרות לגשת אל הארונות שלהן.
"קוויט!" צרחתי עליהן. כשדיבר הלב, עברנו מבלי משים לאנגלית. "יו בי קוויט!" כעסה אמא, "את לא יכולה לנעול עליהן את הדלת לאחר צהרים שלם גם אם הוד מעלתך יצאה למחנה!"
"בבתים אחרים לבנות בסמינר יש חדר נפרד!" עניתי רפות. לא באמת הכרתי את הבתים האחרים שלבנות שגרות בהם יש חדר נפרד. בקריית ספר חלקנו כולנו את חדרינו עם אחיות נוספות, אבל הייתי זקוקה נואשות לשקט, והשליתי את עצמי שחדר נפרד יאפשר לי את השקט הזה. ולא ידעתי ששקט פנימי אינו תלוי בגורמים מבחוץ.
"מחר גנרדמה ויויאן וגרנדפה מארק מגיעים וגם דבורה תעבור אלינו", 'ניחמה' אותי בלומא-טובה. והתזכורת של גרנדמה ויויאן והכובעים הצבעוניים גרמה לליבי לנתר בבהלה ולהתגלגל עד ביתה של רוחמי לוין שברחוב אבני נזר.