יצא לכן להיות בחתונה במאהל בדואי? ובכן, לי יצא. יצא לכן להיות במסיבת בת-מצווה בחדר בתוך בית לתשושי נפש כי כספי המסיבה נתרמו לטובת החוסים והאירוע הוא רק אירוע הוקרה רשמי? לי יצא.
זה היה בכיתה י', כשהייתי בתחילת דרכי בבניית עולם ההשקפות שלי ובאותה פעם הוזמנו למסיבת בר-המצווה של אדי, הבן של אמנדה, האחות היחידה של אמא. לרוע המזל בחרה אמנדה לקיים את המסיבה בארץ, לאחר הנחת תפילין טקסית (והלוואי שלא חד-פעמית) בכותל, ואחר כך במסעדה ברחוב יפו, קרוב לכיכר החתולות.
התייצבנו אמא ואני בכותל, לתפילה ולהנחת התפילין. לא בכל יום זוכות אם ובת מקריית ספר להגיע לתפילות בכותל, וזו הייתה התארגנות רצינית. מאתגר להוציא השכם בבוקר ארבעה ילדים ואחר כך עוד לרוץ לכיוון קו 320 לירושלים.
ובעוד שאנחנו עסוקות בתפילה, עסקה אמנדה בסדרת צילומים היסטריים כשהיא מכוונת את מצלמת הענק של 'סוני' מעל המחיצה במיומנות. אמא עזבה את הסידור, ניגשה אל אחותה שעל יד המחיצה וחיבקה את כתפה: "אמנדה, זה הזמן להתפלל. לעתיד של אליהו ושל אריה (אמא הקפידה לקרוא לאדי ואֶריק בשמות היהודיים שלהם, והיא כנראה הייתה היחידה שזכרה אותם), וגם לזיווג הגון משורש נשמתך בשבילך".
לא יודעת אם תבינו אותי, רק ילדים של בעלי תשובה יבינו לעומק, אבל באותה שנייה התביישתי עד כלות. נכון, זה אסור. נכון, אמא היא אישה של אמת וזו התכונה שהביאה אותה מפילדלפיה הרחוקה ועד קריית ספר, אבל מצאתי את עצמי ילדה קטנה בכיתה י' וכל כך כל כך מתביישת. היה בי רצון לא מובן לרצות את הסביבה בכל מחיר, להיטמע בה, ולא משנה אם זו חֶברה חרדית של קריית ספר או חֶברה אמריקאית צבעונית שהגיעה זה עתה מניו-יורק.
ואמא, אמא בלטה בחברה הזו כמו גם זו כמו עמוד אש. לאמא מעולם לא היה צורך לרצות את החברה. אם היה לה כזה, יכול להיות שהייתה נראית היום כמו אמנדה. מעצבת בגדי על, עשירה אם כי לא מולטי-מיליונרית כשאיפתה, מסתובבת בחברה הגבוהה של ניו-יורק ובודדה עד העצם. ומפני שלאמא לא היה צורך לרצות את הסביבה, היא לא פחדה להגיד את האמת שלה בכל זמן ובכל מצב.
אבל לי לא היה נעים להיות זו שמייצגת את האחר והשונה. רק לראות את אמנדה בבגדיה המעוצבים ובשרשרת היהלומים ליד אמא עם המטפחת החומה המוגבהת והחולצה המשובצת עשה לי מעין צביטה קטנה וכואבת שלא הבנתי את פשרה. וזו רק הייתה ההתחלה.
בסיום התפילה חיכה לנו מיניבוס בחניון שעל הר-ציון. אמנדה עמדה לידו כשידה האחת על מותנה, והיא מברכת בקרירות אלגנטית את חברותיה שטרחו להגיע מניו-יורק ועד הנה, והיו עסוקות עתה בקיפול הרדידים שהביאו איתן לכבוד הכותל המערבי.
"רק את?" ניצוץ זר עמד בעיניה של דודתי. "לא, גם נחמה-פייגא!" נופפה בי אמא בגאווה. "ואיפה בראד? ואיפה גדליה ונהום (היא התכוונה כמובן לחום-חום) ובלומא-טובה, ותסלחי לי אבל אני לא זוכרת את השם של שתי הקטנות (הדסי טרם נולדה אז). בקיצור, איפה כל הגאנג?" זעמה דודתי.
התכווצתי בתוכי. נעלבתי בכינוי שבחרה בו דודתי. בדרך כלל משמשת המילה 'גאנג' לתיאור כנופיה.
אז נכון שלפעמים משאילים אותה לתיאור חבורה עליזה, אבל ברור היה לי שלא לכך מתכוונת דודה שלי. "לא באו", קולה של אמא היה נחוש, והזכיר לי את קולה כשהיא פוקדת עלינו ללכת לישון, "את מבינה לבד שאירוע כזה לא מתאים לברוך ולבנים. והבנות - הן קטנות מדי ולא קל לסחוב אותן בתחבורה ציבורית מקריית ספר על הבוקר".
"וזה המאמץ שאת מוכנה לעשות בשביל אחותך", האיבה של אמנדה הייתה גלויה כמעט. לצערי, הלב שלי נטה יותר לכיוונה של אמנדה. לא הבנתי את הרצון החזק מכל של אמא לשמור עלינו שתולים בבית ד', להרחיק את אוצרותיה מהיכרות עם העולם שאותו עזבה. וכמה עצוב שזה לא ממש הצליח. למרות כל המאמצים, אהובה-ברכה מתנדנדת בכיוון, ואם חושבים על זה אז גם בלומא-טובה לא מחוברת חזק.
"עשיתי בשבילך אי-אלו מאמצים בחיים", התאמצה אמא, ובפעם הראשונה ראיתי אותה קצת אחרת. היא מוללה את קצה מטפחתה ועפעפיה נעו בתדירות גבוהה. "זוכרת את עבודת המאסטרס דגרי שעשיתי בשבילך? רק בזכותה סיימת את הלימודים בהצלחה!" מעולם, מעולם לא ראיתי את אמא מתייזעת כך.
אחר כך הייתה המסעדה.
"זה כושר! כתוב פה על השלט בכניסה, תראי! רק בגללך הלכתי למסעדה כושר, רציתי מסעדה במזרח ירושלים בכלל! הרבה יותר אוריינטלי! ואת לא אוכלת! ומילא שאת לא תאכלי, איך את יכולה למנוע מנהמא-פייגא הקטנה לא לאכול?" זה היה קשה. קשה עד מאוד. והכי אני מתביישת, שליד כל הנשים הנוצצות והמגוהצות מניו-יורק הרגשתי כאילו יש איזה משהו "שווה" בצד שלהן. אז הכרתי רק את הקליפה החיצונית. לא את הביפנוכו.