"נחמי, אני דואגת לאהובה-ברכה", נשפך קולה המדוד של חוי גיסתי מהנייד, "אני באמת באמת דואגת לה".
"כולנו", נאנחתי. איך לא נדאג לילדונת שמסתובבת עם שערות צהובות בקצוות ומשמשת בתפקיד רם מעלה כמוכרת בחנות בגדים? בגיל עשרים ואחת יש לה כבר חברות אימהות לילדים, והיא עוד מסתובבת בעולם הגדול ומחפשת את עצמה. מזמן רציתי לתלות שלט השבת אבדה. נאבדה בת ישראל כשרה. כל היודע פרטים על מקום הימצאה...
"לא, זו לא הדאגה הרגילה. זה עוד משהו", חוי ניסתה להסביר.
"כל יום היא מנחיתה עלינו עוד דאגה!" זעמתי. בדיוק היום החלטתי לפנק את עצמי בעשייה שאני אוהבת. עמדתי במטבח וטימפררתי שוקולד. החלטתי להקפיא פרליני שוקולד חום במילוי שוקולד לבן ואגוזי לוז ולהפתיע את בני ביום ההולדת שלו. למה אהובה-ברכה הזו תמיד חייבת להרוס כל יום נפלא ומלא אנרגיות?
"נחמי, מוכנה להקשיב?" חוי בטח לא מאלה שמתעצבנות על הפגת האופוריה שלהן. הכל אצלה הולך ברגוע. בשקט כזה. הלוואי עלי.
"מוכנה", ניסיתי לגייס את עצמי. הכנסתי תבנית של שוקולד אל המקפיא וניגשתי לערבב את המילוי. 50 גרם שוקולד לבן, 3 כפות שמנת מתוקה, 15 אגוזי לוז קטנים.
"אז ככה, אהובה-ברכה הייתה אצלנו בשבת", נשיפת אוויר. "והיא מדברת בעיניים מנצנצות על בחורה אחת בשם תמר. שמעת עליה?"
"לא. מי היא? זה לא מרגש אותי. פעם בתקופה יש לה חברה חדשה שהיא מדברת עליה בהתלהבות ובלי הפסקה עד שהיא מאבדת עניין ומוצאת לה חברה מעניינת אחרת להרפתקאות מעניינות אחרות", גירשתי זבוב טורדני שחמד את מילוי אגוזי הלוז שלי.
"לא. הפעם זה שונה. אני אומרת לך. תמר הזאת נשמעת משהו אחר. היא נשמעת סוג של... חונכת כזו", חוי נשמעה כמו מי שמנסה לברר את הדברים גם עם עצמה.
"טוב מאוד. שתהיה לה מנטורית שתיישר אותה כבר", נעתי במעגלים. התחיל להיות מאוחר ובני היה אמור לחזור כל רגע. פתאום השתוקקתי לסיים את הפרלינים האלה לאחר שקודם לכן נהניתי מכל רגע.
"בעיקרון את צודקת, אבל משהו בה לא מספיק נראה לי", חוי נאנחה.
"מה למשל?"
"קשה לי להגיד... זה מעורפל. אבל היה שם הרבה שיח על זה שהיא 'דור שני לבעלי תשובה', 'דור שני לבעלי תשובה'. את מכירה את אהובה-ברכה. העברית שלה די רדודה ואין לה יכולת לדייק ולהגדיר מושגים. תגידי את, אהובה-ברכה הייתה מתבטאת ככה?"
"לא, ואז מה. אז תמר אמרה לה את זה".
"זהו. שאני לא מבינה מה המטרה של תמר הזו. את יודעת, יש פעמים שאומרים דברים והכל טוב והכל נכון והכל ישר אבל תלוי מי אומר ואיך אומר. מבינה?"
"תסבירי", יופי. גמרתי עם הפרלינים. דחפתי אותם עמוק למקפיא למקום שאף אחד לא רואה.
"תראי. נניח שמישהי מתמודדת עם ילדה מאתגרת עם בעיית קשב וריכוז קשה מאוד. יכול להיות שהיא תגיד לאחרים שיש לה ילדה מאתגרת עם בעיית קשב וריכוז וזה יהיה מרצונה החופשי והכל יהיה בסדר, אבל תארי לך שתבוא מישהי מבחוץ ותגיד לה: צ'מעי. אתמול ראיתי את הילדה שלך בגינה. רואים עליה שיש לה בעיית קשב וריכוז קשה, אה?"
"אאוץ', זה יהיה כואב", פתחתי את הברז והתחלתי לסבן את הכלים. יש משהו לגמרי מרגיע בשטיפת כלים. אולי אמציא יום אחד תרפיה בשטיפת כלים.
"נכון. זה יהיה כואב מאוד. לזה בדיוק אני מתכוונת. נכון מאוד שאהובה-ברכה היא בת לדור שני לבעלי תשובה אמריקאים. אבל את זה היא יכולה לומר. למה בדיוק תמר הזו דואגת לשנן לה את זה שוב ושוב?" חוי תהתה.
"אולי כי זו האמת? אולי כי חוסר השייכות והשונות שהרגישה גרם לה להיראות כך? אולי ברגע שתמר תסביר לאהובה-ברכה את עצמה הילדה תתחיל להתבונן פנימה ולבנות סופסוף אישיות יציבה?"
"נחמי, ממך הייתי מצפה ליותר", הראש האנליטי של גיסתי הרואת חשבון עובד שעות נוספות, "את באמת חושבת שכשבאים למישהו ודורכים לו על היבלת והוא צועק אאוץ', כמו שאמרת, זה מרפא אותו?"
"מה, לא ככה עושים כל המטפלים למיניהם?"
"אז זהו, שתמר אמורה להיות סוג של חברה, ובתור חברה היא לא אמורה לשבת ולדבר כל היום על הכאבים ועל היבלות. בטח לא בהתחלה, ובטח ובטח שלא עם בחורה כמו אהובה-ברכה שלגמרי לא מודעת לעצמה, כך שזה בוודאי לא בא ממנה. יש לגברת הזו אינטרסים. אני אומרת לך".
"איזה אינטרסים יכולים להיות לה?" חוי לא מדומיינת בדרך כלל. הכי רחוק מזה.
"לעורר בכוונה תחילה תחושות של קיפוח ושל אומללות למשל", גיסתי הצהירה.