"מממ... אמא! אני חייבת את המתכון!" איזו רכות ממיסה, אווריריות נעימה. אין כמו החלות של אמא שלי בכל העולם כולו.
"לאמא אין מתכון!" הכריזה בלומא-טובה.
"נכון. אין לאמא. אם את היית אומרת ככה פרקי תהילים ליד החלות שלך גם הן היו יוצאות כאלה מדהימות", סנט בי חום-חום.
והוא צדק, כמובן. לחלות של אמא יש טעם שמימי, רוחני. כשנוגסים בהן מרגישים שהן בכלל לא מאכל ארצי של הגוף. החלות האלה, עם השומשום הזרוי למעלה בנדיבות בנגיעות פרג, גרעיני חמניות וזרעי פשתן, הוא בכלל מזון לנשמה.
אמא קרנה. ומשהו עדין וחם עטף אותי חזק. כמה טוב לשמח את אמא. להעניק לה קצת נחת. לפעמים אני חוששת שמכל המשפחות בעולם ההורים שלנו זוכים למנה הכי זעומה של נחת. למה משפחות אחרות יוזמות ימי הולדת וימי נישואין וימי אירוסין וימי... ובכן, ימי 'בעצם נפגשנו כי התגעגענו, אבל מצאנו יארצייט של סבא של סבתא כדי שיהיה לנו תירוץ אמתי להיפגש שוב'. ואנחנו עסוקים כל אחד בשלו? למה משפחות אחרות נראות כמו גדודים עם מלך ומלכה בראש ואנחנו כאילו מתנצלים על עצם קיומנו?
"החלות של אמא זה הדבר הקטן", אבא הצטרף לסימפוניה, "העיקר זה איך ששבת אצלנו בבית מוכנה כבר מיום חמישי בלילה".
"וואו", בֶּנִי התפעל באמת.
"וואו", חיכתה אותו בקול דקיק נעמה הקטנטונת ממקומה על ברכי אביה, וכולנו פרצנו בצחוק.
"איזה כיף שאתם באים", צעקה אהובה-ברכה ממקומה על הספה, "אתם עושים שיהיה פה מעניין!"
"כאילו שלא מעניין אתנו", נעלבה הדסי בטון מתפנק.
"לא, לא מעניין אתכן. אף אחד פה לא שר זמירות, אז אני צריכה לפתוח את החלון וליהנות מהזמירות של אייזנבך. ואנ'לא מתחברת להקראות מתוך המשנה-ברורה. כשהייתי בשבת אצל ריקי היו שם הרבה פטפוטים. אצלנו לא מדברים. רק לומדים ולומדים. מה אנחנו, ישיבה?" נאום אהובה-ברכה.
"טוב, אז בואי נדבר אתך שתהיי מרוצה", רק להדסי יש את האומץ לדבר כך עם אחותה המבוגרת ממנה בחמש שנים.
"אהובה-ברכה, בואי לשבת אתנו ליד השולחן", אבא שידל בנעימות.
"את מוסיפה לנו תמיד כל כך הרבה!" הצטרפה אליו אמא.
"נו, נו. אני הולכת לחדר שלי לנוח!" הכריזה הגברת. אם ציפתה שירוצו אחריה בתחנונים ליהנות מזיו הודה בשולחן שבת, הרי שמהר מאוד התבדתה. חיוכים קטנים שצצו על פני כמה מהיושבים ליד השולחן גילו לנו שכמה מאתנו נהנו מהרעיון של שולחן במתכונת מחודשת.
אמא פנתה למטבח כדי להגיש את מרק העוף המפורסם שלה, מלא בגרונות ובלי גרם אחד של אבקת מרק אבל מריח חזק מעוף בכל לגימה, ואבא, כמו על פי אות מוסכם, הוציא את ה"משנה ברורה", ללימוד שלושה סעיפים בכל סעודה.
"רק רוצה להגיד משהו", מצאתי את עצמי אומרת פתאום בעוד אבא מדפדף בין הסעיפים כדי למצוא את הסעיפים 'שלנו'.
"הה?" דבורה המהמה.
"שלפני כמה שבועות הייתי אצל חמי וחמותי באופקים, ונחשו מה? גם שם התחילו לעשות השוואות", הכרזתי כמנצחת.
לידי התחיל בני להקיש במזלג על השולחן, אבל אני 'לא הבחנתי' ברמזים המנומסים.
"כן, אנשים עושים השוואות. בלי סוף. לשכנים ממול יש דירה נקייה ומשופצת יותר, ולאלה יש יותר קשרים, ולהם יש יותר כסף..." נאמתי בפנים אדומות.
"ולנו אין מהכל", נאנח חום-חום בהגזמה.
זו הייתה אמורה להיות בדיחה. אבל פניו של אבא הצטמקו בבת אחת והספר התנודד בידיו בצורה איומה.
היה שקט לשבריר שנייה ארוך מדי, ואני חיפשתי הצלה דחופה מימיני ומשמאלי. בירכתי מוחי רשמתי לי לשים לב מה קורה עם חום-חום. כולנו מסתכלים עליו כמו על סוג של דגיגון זהב שחי באקווריום קסום משלו, אבל נראה שיש זרמים מתחת למים שאנחנו לא ממש מכירים. ומה חשבתי? שבחור בן עשרים ותשע יהיה באמת שלם ושמח עם עצמו? ומצד שני, כל כך קשה אתו בשידוכים. אף אחת לא מתאימה לסטנדרטים שלו. כל פעם שמציעים לו בחורה, הדבר הראשון שהוא שואל זה אם היא "נורמלית". מה זה נורמלי? מי בכלל קבע מה זה נורמלי? המילה הזו נתונה לפרשנות אישית לגמרי. בשבילי נורמלי זה מי שדבק בבורא עולם ומקיים את מצוותיו, טוב, נו, אהיה מספיק כנה כדי להודות שבהגדרה שלי "נורמלי" זה גם מי שנראה פחות או יותר כמונו. אבל בשביל ערבי מאום אל פאחם - נורמלי הוא מי שמזגזג על אופנוע במאתיים קמ"ש ועושה חרקות על הכביש.
איך. איך הצליח חום-חום לשבור את הקסם ברגע אחד אומלל.
"יש לנו כל מה שבני אדם נורמליים צריכים", עקצתי ונופפתי באצבעי באזהרה חמורה, ולאבא אמרתי בחמימות: "יש לנו אותנו. את כל משפחת באום. מישהו צריך משהו מעבר לזה?"