רעבעצן פינקלסטין.
רק אם את בת הדור השני לבעלי תשובה תביני באמת על מה מדובר. תכירי את הבלנד המתוק של תחושות ורגשות שאת מגלגלת על לשונך רק מעצם הזכרת שמה של הרבנית שמלווה את המשפחה שלך ואותך מאז שאת בכלל מכירה את עצמך. אם זכיתם, הרבנית שלכם היא גם סבתא וגם דודה, גם יועצת סתרים וגם חברה קרובה אה, וגם מנטורית, כמובן.
זיכרונות כה רבים מילדותי כרוכים בדמותה המאירה של הרבנית שלנו. בבגרות פחדתי להגיד לחברות "הרבנית שלנו". הבנתי שיש לזה צליל קצת... ובכן, אחר. עברו שנים עד שאמרתי לחברות "הרבנית שלנו" בשוויון נפש, כי זה מה שרעבעצן פינקלסטין באמת. הרבנית שלנו. ומילה לאלה שלא זכו? מרחמת עליכן. באמת. הלוואי על כל אחת מכן רעבעצן קרובה שכזו. כמו בבושקה גדולה שמכילה אל תוכה אותך ואותך וגם אותך וכל אחת מכן תרגיש שם בפנים חם ונעים כמו בת יחידה ומיוחדת.
אחד הזיכרונות החזקים שלי מרעבעצן פינקלסטין קשור למסיבת הסידור שלי. תוך אימונים על "לך בורא עולם תפילה אשא ביום בו מתחילה אני את המסע" סיפרה לנו המורה שושי בעיניים דלוקות על אמא וסבתא שתבואנה למסיבה, ויש כאלה שאפילו שתי סבתות תבואנה להשתתף אתן ביום שמחת לבן.
באתי הביתה בדילוגים קלילים והודעתי לאמא באושר שצריך להזמין שתי סבתות שלנו למסיבה. אבל אמא לא הייתה לגמרי שותפה לשמחתי. "שתי סבתות? את יודעת שסבתות שלנו נמצאות באמריקה, נחמה-פייגא".
"אז שיבואו לארץ", רקעתי ברגלי הקטנה.
"לא באים מפילדלפיה או מניו יורק למסיבת סידור", נאנחה אמא. היום אני צוחקת ומודה לבורא עולם שגרנדמה ויויאן הצבעונית לא הגיעה אל מסיבת הסידור או אל מסיבת בת המצווה. אין לדעת אילו סצנות הייתה סבתא שלי המקורית מארגנת שם. במסיבת הסיום השתתפה גרנדמה ג'ודי. בדיוק הייתה אז בארץ לביקור, ואת הדמעות וההתרגשות שאפפו אותה לא אשכח לעולם. "מיי גרנד דוטר איז גרדג'ואייטינג!" גרנדמה סיפרה לכל מי שהסכים לשמוע. וכמה חיפשה אחר הכובע השחור עם הריבוע השטוח מלמעלה, זה שמאפיין את כל מסיבות הסיום - של בתי הספר היסודיים, התיכונים והעל תיכוניים ברחבי ארצות הברית. "לדתיים אסור כזה כובע במסיבת סיום?" ביררה בעיניים עגולות. צחקנו. איך אפשר להסביר קודים שונים כל כך? ואיך יבינו שבכלל לא הכל מתחיל ונגמר בכללים של "מותר" ו"אסור"?
אבל אני בכלל רציתי לספר על מסיבת הסידור ועל רעבעצן פינקלסטין. כי כשהבנתי שאין אף סבתא שתבוא למסיבת הסידור בכיתי בדמעות גדולות וכבדות. תגידו- יש ילדות רבות שסבתות שלהן לא מגיעות למסיבת הסידור. כאלה שקשה להן להגיע מבחינה בריאותית, או כי הן גרות רחוק מדי או כי יש להן תור דחוף וחשוב מאוד לאותו היום. הכל נכון. אבל גם אצל אמא נושא היעדר הסבתא הזיז כנראה מיתר רגיש, וככה שכבתי באותו לילה לישון כשאני שומעת את אמא מהמטבח באחת מעשרות שיחות ההתייעצות שלה עם הרעבעצן.
"נחמה-פייגא רוצה סבתא, ורעבעצן, אני מרגישה שהיא צודקת. לנו בעלי התשובה כה חסרה הדמות הזו במשפחה. העברת המסורת מדור לדור, ההבנה שאנחנו חוליה אחת בשרשרת ארוכה-ארוכה שמגיעה עד שרה, רבקה רחל ולאה האימהות", כך בערך אמרה אמא.
הייתה שתיקה ארוכה, ואחר כך "יס, איי אנדרסטנד", של אמא.
ובבוקר המחרת הודיעה לי אמא בקול מדנדן ש"נחמה-פייגא, איך לא חשבנו על זה קודם? רעבעצן פינקלסטין תבוא אתנו אל מסיבת הסידור!"
ולא הייתה מאושרת מאמא, ולא הייתה מאושרת ממני ביום האוורירי ההוא של חודש אדר כשצעדתי בראש מורם כשמשני צדדי מלוות אותי ביום שמחת לבי שתי שושבינות מאושרות עד מאוד: אמא מצד אחד ורעבעצן פינקלסטין מצד שני. הרעבעצן היקרה והאהובה השתתפה קודם לכן בעשרות מסיבות סידור של נכדותיה הרבות, אבל את החיבוק החם והמהול בדמעות נוצצות שהעניקה לי כשירדתי מהבמה עם הסידור היקר בידי לא אשכח לעולם.
"נחמה-פייגא! תודה רבה שהזמנת אותי לשמוח אתך ביום המרגש שלך! שיהיה במזל טוב ושתמיד תזכי להיות קשורה אל הסידור ואל אבא שבשמיים!"
והייתי גם אני מחוברת כמו עשרות חברותיי לשרשרת ארוכה של דורות. והייתי גם אני עוד ילדה שחובקת סידור כה קרוב אל ליבה, ומתפללת כמו שהתפללו אימהות האומה היהודית לאורך כל הדורות. והרעבעצן הייתה החוליה החזקה והיציבה שחיברה אותי - גם אם באופן מלאכותי - לסבתא של סבתא שלי, שגם היא החזיקה סידור לפני למעלה ממאה שנה, והתפללה מול זוג פמוטי נחושת "וזכני לגדל בנים ובני בנים". ולא ידעה אז הסבתא הזו, אי שם בגליציה הרחוקה, שהתפילה הרותחת שהיא נושאת אז, תחזיר את אמא שלי, לין באום, ואותי - נחמה - אל סידור התפילה, ואל הקשר הקרוב והכלל לא מובן מאליו עם בורא עולם.