היה ליל שבת רגוע, ובאוויר היה ריח של חלות מאפה בית. נשמתי לאט אחרי שבוע מואץ. קנטור, לקוח תובעני במיוחד, ביקש אתמול בלילה שאכין לו סקיצה בפעם השמינית! כמה שאני משתדלת להיות אסרטיבית, לא היה קל לעמוד על שלי ולהגיד שעל כל סקיצה נוספת תהיה תוספת במחיר. מתיש. כל כך שמחתי עם השבת שסופסוף הגיעה.
נעמה ואילה ישבו על השטיח ושיחקו במגנטים. כלומר, נעמה בנתה ואילה פירקה לה. אני התיישבתי על הספה עם כירבולית ירוקה, ונתתי לראשי להתנדנד לפה ולשם במנוחה גנובה, נעימה, של ליל שבת אחרי שבוע סוער.
לא יודעת כמה זמן נמנמתי, אבל פתאום הרגשתי את ראשי תפוס בין שתי ידיה של אילה. "אמא, מישהו דופק". חייכתי אל הבכורה המתוקונת שלי ודשדשתי בנעלי הבית אל הדלת.
"אפשר?" חייכה אלי שיינא ברכטהלט השכנה.
"בטח", זזתי הצידה ואפשרתי לה לצעוד מעדנות לכיוון הספה, על אף שהדבר האחרון שהתחשק לי באותו רגע הוא לפתוח בליהוג שכנות בסגנון איפה-היינו-ומה-עשינו.
"אז האמא והבת הגיעו היום למנהלת ורצו להתקבל לבית הספר שלנו. כבר כשראיתי אותן ידעתי שאין להן סיכוי", שיינא פטפטה בלי שאפילו הבנתי את ההקשר. כנראה פספסתי את תחילת השיחה מרוב עייפותי.
"למה אין להן סיכוי?" ניסיתי להשלים באלגנטיות קטעי שיחה.
"הן אפילו לא מדברות אידיש ובבית הספר שלנו הכל מתנהל באידיש", הסבירה שיינא, "השיעורים, השיחות עם החברות. כשהמנהלת רואה שתי ילדות מדברות ביניהן בהפסקה בעברית היא מעירה להן. אז את מבינה? איך אפשר להכניס בת שבכלל לא מדברת אידיש?"
"ולמה הן רוצות להתקבל דווקא אליכן?" הלב שלי התחיל לשקשק.
"דיברנו על זה בחדר מורות", שיינא החליקה יד על הסינר הלבן שהיא נוהגת ללבוש בלילות שבת, "מורה אחת אמרה שהיא מכירה אותן ושהאמא טוענת שהיא רוצה דווקא את החינוך שלנו כי הוא הכי שורשי".
ראיתי אותן בעיני רוחי, ולא יכולתי שלא לבכות מבפנים. פניי נותרו חתומות, אבל נחלים דקיקים התנחשלו בתוך ליבי פנימה. ראיתי את הניסיון הזה ללמוד שפה חדשה, להכיר עולם מושגים ראשוני, להרגיש קצת כמו בהצגה, כי שום דבר הוא לא טבעי ואמתי מספיק. בלי להכיר את האישה הזו ואת הילדונת שלה, ידעתי שהיא אמיצה בצורה יוצאת מן הכלל. עזבה את מולדתה - מולדת החילוניות הרדודה והבלתי תובענית. ואין זה משנה אם מגיעה היא מתל-אביב או מבאר שבע, מדימונה או מכפר סבא. עזבה את בית אביה - כי כמעט תמיד נותרת המשפחה מאחור. עזבה הכל והלכה אל ארץ לא נודעת. ורק אני יודעת כמה לא נודעת היא הארץ הזו. מכירה את הלבטים. את הרצון להשתייך אל מה שנראה מבחוץ כאליטה. את השאלה אם נכון בכלל להכניס ילדה שאינה דוברת אידיש אל בית ספר של ילדות שכולן דוברות את השפה. ואם נאמר שילדות קולטות בקלות שפה חדשה, יהיו עוד מאות ואלפי ניואנסים שיבדילו את הילדה מחברותיה לכיתה. מי כמוני יודעת. ואצלנו לא היו הפערים גדולים עד כדי כך. בכל זאת היו עוד כמוני חברות בכיתה, בכל זאת השפה הייתה אותה שפה והתנהלות הבית לא עד כדי כך שונה.
"אני מכירה טוב-טוב את הדילמה", נאנחתי והתעטפתי עמוק יותר בתוך הכירבולית הירוקה.
שיינא סקרה אותי בפליאה. מהפאה הגזורה בקפידה, דרך חלוק הקטיפה ועד לנעלי הבית המעוצבות.
"למה? לא סיפרת לי שאמא שלך מנהלת בית ספר", נפנפה מולי אצבע מאשימה.
"אה, לא. גם אני הייתי דור שני למהגרים כאלו. ואני מבינה חזק-חזק את שני הצדדים. גם את הצד של המהגרים שרוצים כל כך ללמוד מנהגים חדשים ושפה חדשה של ארץ זרה ובלתי מוכרת אבל הם חדשים עד שהם לא תמיד יודעים איך בדיוק להתאים את עצמם והאם בכל מקום ובכל זמן זה נכון ומתאים, וגם מהצד של הילידים שבוחנים בחשדנות כל ניסיון טמיעה של חדשים שבאו מטריטוריות חדשות ובלתי מוכרות", התפייטתי נרגשות.
"את? את לא נראית!" הייתה תגובתה הספונטנית של שיינא, "באידיש יש לזה הגדרות ברורות. או שאת גיווארענער, כלומר הפכת לשייכת לקהילה מסוימת, או שאת גיבארענער, כלומר - נולדת לתוך הקהילה הזו. הייתי בטוחה מיליון אחוז שאת גיבארענער שבע דורות... לא הייתי מאמינה שאת באה ממשפחה גיווארענער'ס".
ומיד כששיינא אמרה זאת, ידעתי שלא התחילה להבין. שדיברנו שתי שפות נפרדות לחלוטין. לפעמים אני כועסת על אנשים. לפעמים אני מאוכזבת. לפעמים שואלת את עצמי האם רק הדור השלישי, זה של אילה ונעמה, ירגיש "בפנים" באמת. אבל ברגעים האלו, שניות לפני שבני חזר מבית הכנסת ונכנס בקריאת "גוט שאבעס" חגיגית, התפללתי בכל לבי שיבוא כבר משיח בן דוד ויגאל אותנו כולנו כאחד. ונהיה אז כולנו חדשים שמקרוב באנו אל ארצות הגאולה, ונלמד אז כולנו ביחד את השפה המופלאה ביותר בעולם: השפה של קרבת ד' אמתית.