בס"ד
1.
תשמעו סיפור.
ביום הבחירות הבטחתי לבן שאקח אותו אתי אל הקלפי. לכן דחיתי את ההליכה לשעת צהריים.
בשעה היעודה, הציעה הגדולה לקחת אתה את הקטנות שתחכינה אתה עד שאכנס להצביע. הן ארגנו לעצמן מפגש כיתתי, וכך חיכו הקטנות ביחד עם כל הכיתה של הגדולה בנקודת המפגש. כשחזרתי, מצאתי ילדה מבוהלת ובוכייה: "אמא, מישהי אמרה שהיא תשבור לנו את כל הבית!!! ולא יהיה לנו בית!!!" לא בדיוק הבנתי מה קרה שם, אבל המשכתי להקשיב, מקווה שבסוף תיפתר התעלומה. "אז אמא", ניחמה הקטנה את עצמה, "נעבור לבית אחר ונקנה את כל מה שאנחנו צריכים שיהיה בבית החדש, טוב?" הסכמתי. אם, חלילה, יהיה מי שישבור את הבית שלנו, אין ברירה אלא לעבור לבית אחר. כך אומר ההיגיון, לא?
2.
עברו השעות, לא הבנתי מה בדיוק היה שם, עד שחזרה הגדולה סופסוף מהמפגש הכיתתי שמחה וטובת לב. כשסיפרתי לה שאחותה מבוהלת מאוד כי מישהו רוצה לשבור את הבית שלנו, היא הבינה מיד וצחקה מכל הלב: "כשעמדנו ביחד וחיכינו שכל החברות יגיעו, חברה אחת קיבלה שיחה שיווקית מהמטה של הדר מוכתר. הדר, בקול צעקני הודיעה במרץ שאם לא נבחר בה לא יהיה לנו בית..." הנה נפתרה התעלומה: הקטנה הקשיבה להודעה שלא יועדה לאוזניה על כך שללא בחירה בהדר לא יהיה בית, ופירשה את ההודעה בדרכה שלה, לאמור: מישהו מאיים עלינו שלא יהיה לנו בית...
3.
כמובן שמיהרתי להרגיע את הקטנה המבוהלת ולהודיע לה שהכל בסדר ואף אחת או אחד לא ישבור לנו את הבית. הילדה הלכה לישון מפויסת, לאחר שאמרתי לה שמי שהודיעה את ההודעה לא ממש התכוונה לבוא עם גרזן על בתי אנשי עם ישראל.
4.
יכולתי להמשיך עם זה הלאה. לחשוב שזה קוריוז עובר כמעט כמו הדר מוכתר עצמה, אבל אז הבנתי שזה לגמרי לא קוריוז. רחוק-רחוק משם. פתאום הבנתי שחוויות כה רבות נתפסות אצל הילדים שלנו באופן כה שונה מהאופן שבו הן נתפסות אצלנו המבוגרים. אם בשל פרשנות שגויה, אם בגלל שלילדים אין את הכלים המתאימים להבין מסרים המאתגרים, מעציבים או אפילו משמחים אותנו הילדים. כמה חשוב לפעמים להיכנס לראש הקטן שלהם, לנסות לראות את העולם דרך העיניים הקטנות והסקרניות, ולראות דברים כאילו פגשנו אותם בפעם הראשונה! כמה טעויות ועגמות נפש יכולות היו להיחסך לנו לו היינו משכילות לבדוק דברים כאילו ראינו אותפ בפעם הראשונה.
5.
קראתי לפני הרבה שנים על ילדה קטנה במלחמת וייטנאם, שבבית חולים שדה הודיעו לה שהיא הולכת לתרום דם לחברה נוספת שנפצעה קשה וזקוקה נואשות למנות דם. הרופאים, החיילים והחובשים בבית החולים נדהמו לראות את הילדה מסרבת בכל כוחה. "אבל חברה שלך מסכנה, היא מאבדת דם רב ונמצאת בסכנת חיים!" ניסו לשדל אותה. הילדה המבוהלת לא ידעה מה לעשות. מצד אחד – חברה שלה בסכנה, אבל מצד שני – קשה לה לתרום את הדם שלה. לבסוף, בלב כבד היא הסכימה. "ומתי... מתי ייגמר הדם שלי ויעבור אל חברה שלי?" שאלה בחשש. הצוות הרפואי נדהם! התברר שהילדונת הווייטנאמית הקטנה הייתה בטוחה, לא פחות ולא יותר, שכשהיא תורמת דם לחברה שלה – היא בעצם מוותרת על כל הדם שלה לטובת חברה שלה, ובעצם מוותרת על חייה!
6.
וכמה גננות וצוותי הוראה צריכים להיזהר מלהעביר מסרים בצורה נכונה ומדויקת. לפני שנים רבות, הייתה אחת האחיות שלי בגן חובה. לא אשכח איך הייתה מתעוררת בלילות מסיוטי לילה. זה היה נורא. היא הייתה בוכה ומייללת, מבוהלת ולא נרדמת שעות. אמי שאלה אותה ממה היא פוחדת, ואז הסכימה הילדה לומר שהיא מפחדת... מד'! התברר שאל הגן שלהם נכנסה ממלאת מקום לא מנוסה וחסרת הכשרה בסיסית, שהפחידה את הילדות שד' נותן עונש למי שלא שומע בקולו וציירה לילדות תיאורים מסמרי שיער מהעונשים הצפויים למי שלא שומע בקולו יתברך. את גודל הנזק אי אפשר לתאר. בסיעתא דשמיא אחותי היא אישה יקרה השמחה מאוד במצוות ד' ובטוחה עד העומק באהבת בורא עולם אלינו בניו, אבל רק תארו לעצמכן את גודל הנזק שיכול לקרות לילדה שאכן תפנים שחלילה חלילה זה היחס בין אבא שבשמיים לבין בניו האהובים. ולא, יראת שמיים לא מקנים בשום אופן בגיל חמש.
7.
האם אפשרי בכלל במרוץ החיים לעצור קמעה ולהתבונן על עולמם של ילדינו בגובה העיניים? היום מדברים הרבה על מיינדפולנס והתמקדות ברגע. לדעת לחיות כל רגע ורגע בפני עצמו בלי מוסחות. אם נדע כמה חשוב הדבר, נדע להיכנס אל תוך עומק החוויה ביחד עם ילדינו ולתת להם תחושה שמול כל החרדות והפחדים יש מבוגר אחראי בשטח. וכן, מעל כולנו יש אבא אוהב ששומר ומגן עלינו מכל צרה.