בס"ד
1.
בואו נחזור לנושא של הפרוטקציה. אני יודעת בדיוק למה בתקופה הזו של השנה הנושא הזה חוזר להתעופף בי. זה בגלל זיכרון ישן כזה, מלפני עשרים שנה. הייתי אז נערה בתיכון שמאוד רוצה, מאוד מאוד רוצה להיבחר להיות מדריכה בקייטנת בית הספר. אז זה היה נחשב דבר נחשק מאוד, אני שומעת שהיום יש לזה פחות ביקוש. על כל משרה היו פי שלושים קופצות. השכר? מי מדבר על כסף בכלל. הוא היה מתחת לאדמה כי תגידי תודה שזכית בהדרכה, אל תחלמי אפילו על משכורת משמעותית. בכל אופן, מהר מאוד התברר לי שאני נעדרת את הכישורים הנדרשים למדריכה בישראל. ניחשתן. לכישורים האלו קראו פרוטקציה. וכך יצא שחברותיי שזכו להיות בנות של מורות או נכדות של בכירות בחינוך העצמאי (אז עוד הייתה יראת כבוד לפוזיציה הזו) קיבלו את התפקיד. אחרות? קצת פחות.
2.
אז הייתי נערה, והיעדר פרוטקציה היה נראה לי כמו חיסרון משמעותי במיוחד. יעברו כמה שנים, אני אתבגר, ואלמד עוד כמה דברים עלי ועל העולם, אבל לפני כן זימן לי הקב"ה עוד ניסיון אחד עם הנושא הזה של פרוטקציה. זמן קצר אחרי החתונה קיבלתי משרה זמנית במוסד חשוב ומכובד. הייתה לי סיעתא דשמיא גדולה והצלחתי בתפקידי מאוד לשביעות רצון כל הצדדים. בסיום התקופה הודיעו לי מההנהלה שכיוון שהצלחתי מאוד אני מוזמנת לעבוד במקום באופן קבוע. הלכתי לביתי הקט שמחה וטובת לב על שזכיתי במשרה נחמדה במקום מוכר. אמנם המשכורת לא גבוהה בכלל, אבל יש עם מה להתחיל, ובהמשך אי"ה אוכל להתקדם ולהגיע ליותר. אלא שכעבור כמה שבועות קיבלתי טלפון נוסף מההנהלה. הם היו לגמרי מענטשים והתנצלו בלי סוף. לזכותם ייאמר שהם היו מספיק כנים ואמתיים כדי לספר לי שההנהלה הראשית הנחיתה עליהם מישהי אחרת שיש לה... ניחשתן נכון. פרוטקציה. קיבלתי עלי דין שמיים באהבה, הבנתי שהתפקיד ההוא כנראה איננו שלי, והמשכתי הלאה.
3.
בורא עולם לא מפגיש אותנו עם סיטואציות כאלה ואחרות סתם. כל מאורע שעובר עלינו יש לו תפקיד כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל העולם ולגדול ממנו. אני חושבת שכשפגשתי את הנושא של הפרוטקציה בפעם השנייה ניגשתי ללמוד אותו לעומק, כי בואו, נכון שקיבלתי עלי דין שמיים, אבל האמת ניתנת להיאמר שזה היה מאכזב ומצער עד מאוד. ממרחק השנים אני לא זוכרת באיזו עצימות חוויתי את הכאב, אבל אין ספק שזה היה לא נעים בכלל. אני זוכרת שפעם נסעתי באוטובוס וישבה מולי אישה שדיברה בזחיחות בפלאפון. היא לא ידעה איך משפט אחד שאמרה היה עבורי טריגר לסערה ולדיון של בירור פנימי נוקב. וכה אמרה: "כשיש קשרים (היא ביטאה את זה קשורים עם חולם בוו) מי צריך פרוטקציה", ומעיניה קרן ביטחון של מי שהעולם הוא מינימום של סבתא שלו.
4.
ואז שאלתי את עצמי האם בעצם אני רוצה לעצמי פרוטקציה. התשובה הראשונית הייתה: בטח! בוודאי! הייתי רוצה אבא חבר כנסת בדגל התורה, אמא מנהלת סמינר וסבתא פילנתרופית בינונית. אבל זו לא התשובה האמתית. התשובה היהודית היא: מה פתאום! שאחשוב שמשהו, אפילו קטן הוא בידיים שלי? בידי בשר ודם חלשות? שתהיה לי אשליה טיפשית של כוח מדומה? חלילה!!! פרוטקציה היא לא מתנה, היא ניסיון. הכי טוב לזכור שהפרוטקציה שלך ושלי ושל כולנו היא בורא עולם, המנהל הבכיר של כל המוסדות כולם, ריבונו של עולם שקובע למי יהיה יותר ולמי פחות, מה שלך ומה שלי. חס וחלילה חס ושלום עלול להיות מצב של מי שמרגיש שיש לו קשורים (בחולם) והוא שוכח שיש בורא עולם!!!
5.
עוד נקודה מורכבת מול הפרוטקציה: מה יותר נחמד: לדעת שמה שהשגת – השגת בעמל כפיים, במאמץ, ביזע, או שהשגת זאת כי אמא שלך הכריחה את ההנהלה לראות אותך כאחת מהצוות? סתם נקודה למחשבה.
6.
אפשר לראות את הפרוטקציה גם באור חיובי יותר. מנהלים ואנשים הנמצאים בעמדת מפתח עמלים לא מעט על טובת הכלל. לרוב הרבה מעבר לגבולות הזמן והתפקיד. בני משפחותיהם משלמים מחירים לא פשוטים על כך שאב או אם המשפחה נמצאים בעמדת מפתח. האם לא מגיע להם לפחות לפעמים ליהנות מזכויות של דין קדימה בסיטואציות כאלה ואחרות? נכון, יכול להיות שנקיות כפיים דורשת שאף אחד מבני משפחתו של מנהל מוסד לא יקבל טובות הנאה מהמוסד, ולא כאן המקום לדון בכך, אבל לפחות להריח טובת הנאה? להרגיש משהו שהוא כביכול דומה לטובת הנאה? אפשר להבין את הצורך שבני המשפחה לא רק יישאו בסבל, אלא גם יראו צדדים חיוביים במשא הציבור שהם נושאים לא פעם למרות רצונם. פרוטקציה, בואו נסכים כולנו, היא גם כן מתנת שמיים. בדיוק כשם שיש מי שקיבלה משמיים כישרון לציור ואחרת עיניים כחולות.
7.
יהודייה מאמינה יודעת שנסיבות חייה מתאימות בדיוק, אבל בדיוק לתנאי חייה ולתפקיד שהועיד לה בורא עולם בעולמו. רק תארו לעצמכן שכן הייתה לי פרוטקציה וכן הייתי נשארת באותה משרה קטנטנה וחסרת משמעות, כי הרי לא במהרה מוותרים על משרה שהתקבלה בעקבות לחץ ופרוטקציה. האם הייתי כותבת לכן היום את הטור הזה???