בס"ד
1.
אאוטש.
זה כואב.
כואב לכתוב על נושא השידוכים, אבל לאחרונה דיברתי עם רחל, שדכנית מקסימה ומיוחדת מאוד, והיא הודיעה לי בזו הלשון: "אז זהו, החלטתי לפרוש". "לפרוש???" הזדעקתי. "עמישראל זקוק לשדכנים כמוך!!!" "אין לי כוח. שידוכים היום זה לא מה שהיה", רחל נאנחה, "עשיתי שידוכים משך שנים ארוכות, ומעולם הנושא הכספי לא היה עד כדי כך משמעותי. פעם לא דירגו כל כך. בחורים על בסיס הישיבות, בחורות על סמך המקצוע שלמדו. וזה עוד לפני שדיברנו על כסף. דבר ראשון שואלים: כמה? כמה נותנים??? אם פעם כל שידוך היה קריעת ים סוף, היום כל שידוך הוא קריעה-קריעה. במקום לדבר נורמאלי עם אנשים אני רק שומעת רטינות, כעסים, צעקות. ואני רק חלמתי להיות שותפה בהקמת עוד בתים בישראל!!! אין לי מושג לאן כל זה הולך, אבל הצפי שלי הוא שבעוד כמה שנים נעמוד בפני בעיה אמתית של מתבגרים ומתבגרות, ואת ההתחלה רואים כבר היום".
2.
רחל, אם את קוראת אותי, ואם את מוכנה להעניק לעניין מחשבה שנייה, אז הנה כמה סיבות מדוע דווקא את צריכה להמשיך במקצוע המאתגר הזה. והסיבות שהחלטתי לפנות לרחל מעל במת "פנינה" הן כמובן לא מפני שאין לי דרכים אחרות לתקשר אתה, כן? בעיניי, המסרים שיש לי עבור רחל חשובים לאנשים רבים כל כך שחושבים לעסוק בשדכנות ונמנעים רק מכיוון שזו מלאכה לא פשוטה. ובכן, רחל, את אחת השדכניות המעטות שהכרתי שמשוחחות עם הפונות במאור פנים, נותנות הרגשה טובה ולעולם לא שיפוטיות. אף אחד מאתנו לא מושלם, אבל את לא דואגת להדגיש את זה. להפך. את מאירה את הצדדים היפים והטובים שבכל אחד. כשמדברים אתך מרגישים טובים, ראויים, מוערכים ושווים. אין מי שלא מכיר את השדכניות האלו שמצקצקות: בחור מטר תשעים? לאבא שלו אין עבודה מסודרת? משפחה לא מוכרת? צצצ... מי בכלל ייקח אותם??? אצלך זה הפוך בדיוק: בחור מטר תשעים? הורים לא מוכרים אבל מסורים? נו, בחור כארז!!! מיד נחשוב על רעיון מתאים... רק כדי לשמוע את המחמאות שלך שווה להתקשר אלייך על אף שאין לי בן או בת בשידוכים. חברה סיפרה לי שלאחרונה התקשרה אל שדכנית מוכרת וביקשה ממנה שתציע שידוך לבתה. השדכנית הנחמדת שמעה את הפרטים, אפילו הציעה שידוך, ביקשה את הרזומה ומאז... נעלמו עקבותיה! חברתי התקשרה אל השדכנית עשרות! פעמים. שלחה מכתבים. אין קול ואין עונה. הלו! יכול להיות שהצד השני לא רצה. יכול גם להיות שחברתי לא 'נותנת' מספיק כמו שחלמת. נכון, זה לא השידוך הזה שלוחצים על כפתור ותוך שניה הוקוס פוקוס. אבל אז מה? תחזרי יפה, תגידי להם שניסית, שהצד השני לא התלהב, ונקסט, הלאה. למה את מסננת אותה? לא עונה לטלפונים? סליחה, אבל זה לא אנושי! כסף, כידוע, מגיע מבורא עולם, אבל ההרגשה שנתת לאנשים שדיברת אתם היא מה שיישאר אתם מכאן והלאה לנצח. לא חבל להשאיר אנשים פגועים על הדרך??? אמרתי לחברה הכועסת שכדאי שנדון לכף זכות. אולי השדכנית התעלפה, התאשפזה, אולי היא בבית החלמה עם שלישייה או שזכתה בלוטו והיא מפחדת לספר ומתחבאת בבונקר עד יעבור זעם... מקווה שאכן כך, אבל מה נאמר? שוק השידוכים שלנו בבעיה. ואת, רחל, היית אחרת כל כך. רק בגלל היחס המדהים שלך צריכים שתישארי בזירה.
3.
ישבתי פעם בסדנא מרתקת. כשהמרצה הודיעה ש"מבוגרים צריכים להתפשר", קמה אחת המשתתפות וכמעט צעקה בכאב: "נכון שצריכים להתפשר, אבל האמת שאין להן על מה!!! הייתי בחורה מבוגרת, והייתי יכולה לחוות דממת אלחוט משך שנה שלמה!!! שנה שלמה חברות, גיסות, בנות דודות, חברות מהעבודה ראו אותי יום-יום ואף אחת לא חשבה להציע להורים שלי הצעות!" וכמה שהיא צדקה. המשימה הראשונה של כולנו היא להחליף את רחל ואת חברותיה השדכניות שפורשות בזו אחר זו מהמקצוע המתיש. לעשות חסד עם משפחות בקהילה ולעמול קשה, לחפש ולהציע. לא לאפשר למשפחות להרגיש שאין מי שאכפת לו ושהן עזובות לגורלן. משיח עוד מעט מגיע. בואו נרגיש שהתאמצנו כדי לקרב את בואו. שעשינו כל שביכולתנו להעלות חיוך במשפחות שיושבות ומביטות בעיניים כלות על בניהם המתבגרים. בידינו הדבר. כל אחד יכול.