"גם כן, את!" רשפה בלומא-טובה ואולי בגלל זה הייתה הת' שלה פחות מודגשת, "מרגישה שאת צריכה להחזיר את כל העולם ואשתו בתשובה. בסדר. הבנו שאת חרדית. הבנו את זה. למה את חושבת שאת חייבת לצעוק את זה בקולי-קולות? מה יש לך מאיזו עורכת דין זקנה בדימוס מפתח תקווה?"
ישבנו בקו 426 של אגד מפתח תקווה לירושלים. החלון לידי היה פתוח, ומשב רענן נכנס פנימה.
"לא מבינה. אישה מתעניינת קצת בחיים של שתי צעירות חרדיות, למה שלא אפתח את זה בכיוון שלי? למה אני צריכה להתחנחן?" עניתי תוך ליטוף שערותיה של נעמה. עיניה עפעפו במתיקות של מי שנכנס זה עתה לעולם החלומות.
"כי את לא המחזירה בתשובה הלאומית!" בלומא-טובה זעמה, ואני לא הבנתי: מילא שתחשוב שאני לא צודקת בגישה שלי, אבל למה לכעוס? בלומא-טובה לא ילדה קטנה שמתחילה לגבש את דעותיה. היא בחורה בשידוכים בת עשרים וארבע.
"את מזכירה לי את עצמי בבר-מצווה של אדי, הבן של אמנדה. את היית קטנה אז, ואמא לא לקחה אותך, אבל עד היום לא אשכח כמה התביישתי מהצִדְקות של אמא מול כל החילוניות האריסטוקרטיות שהגיעו מאמריקה".
בלומא-טובה התלעלעה. לא היה לה מה לענות, אבל התקפה, כידוע, היא המגננה הטובה ביותר: "אפשר לחשוב כמה את פנאטית בחיים האמתיים שלך. איך ישבת שם, על הספה בסלון שלה, ואמרת לה: (וכאן בלומא-טובה עברה לחיקוי נלעג שלי) 'אם הייתם יודעים איך האברכים מחזיקים את כל עם ישראל, הייתם מתחננים לעוד ועוד כאלה'".
"וזה היה כל כך גרוע? ראית איך בסוף היא התרככה ואמרה איך סבא שלה היה רב", התגוננתי.
"כמו כל חילוני ממוצע כשהוא רוצה להתחנף לחרדי", בלומא-טובה הייתה מרירה.
שוב, למה היא מרירה? לא הבנתי.
"אני רוצה לומר לך משהו שאני חושבת עליו הרבה לאחרונה", ראשה של נעמה היה כבד והוא נפל על ברכיה של בלומא-טובה, "יש לנו, ילדי הדור השני לבעלי תשובה, בעיה לא פשוטה. קוראים לה שייכות. אין לנו משפחה ענקית חרדית שאנחנו קשורות אליה באהבה. לא זיכרונות להתרפק עליהם מהסבא שהיה נואם דגול בכנסייה הגדולה במרינבאד או מהסבתא בחינוך העצמאי. אנחנו קצת תלושות. וזה מסוכן. כל רוח קטנה עלולה להעיף אותנו".
האוטובוס נעצר בחריקה בתחנה של מרכז קהילתי בית דני ברחוב שטמפפר. חבורת בנות קולנית עלתה. התכווצתי בכיסאי והגנבתי לטיפה מהירה לראשה של נעמה.
"וואלה! את מי אני רואה פה!" קריאה צווחנית נשמעה. מי שזה לא יהיה שהן ראו, לא התכוונתי לתת להן את תשומת הלב שהן מחפשות. שיבקשו צומי ממישהי אחרת. אני לא הכתובת.
"ועוד נעמה!!!" קפצתי בבהלה, ובבת אחת התעוררה נעמה והתחילה לבכות.
"תגידו, מה אתן עושות בפתח תקווה באמצע החיים בלי לספר לי?"
לא-לא-לא.
זו הייתה אהובה-ברכה.
בדיוק היא.
ולא שחלמתי שהחברות שלה נראות אחרת, אבל לראות את זה ככה, באמתי...
"ומה את עושה בפתח-תקווה בלי לספר לנו?" בלומא-טובה החזירה לה בקול צפצפני.
"בואי, בואי, רויטל. תראי את המָמוּש הזאת'י. זאת אחיינית שלי, נעמה. שושית מטריפה. מ-א-ל-פ-ת!" אהובה-ברכה צעקה אל קדמת האוטובוס.
לא רק רויטל הגיעה.
גם ליאת ושמרית וליאל.
נעמה הבוכייה עברה מיד ליד על לא עוול בכפה.
"אהובה, צ'מעי, היא אחד הדברים!"
"בנות, זהוזה!" הרמתי את קולי ולקחתי חזרה את 'אחד הדברים' אל חיקי, תוך שאני מציינת לי שאהובה-ברכה הפכה לאהובה, ועוד במלרע. כמה רע.
לפני חצי שעה הייתי מדהימה בהסברה לחילונית, אבל מעולם לא הייתי טובה בהסברה לחרדיות למחצה, לשליש ולרביע.
מה אומרים להן? התחשק לי רק לברוח לספסל האחורי ולא להכיר אותן בכלל.
אבל הנה בורא עולם שם אותי כאן, בלי שום אפשרות לתלות את הנסיעה הזו ביד המקרה.
וכך התחלתי לשאול את רויטל וליאת, שמרית וליאל מה מעשיהן בחיים.
הייתי המומה לראות כמה מהר הן נפתחו ונתנו בי את אמונן. כמה היו כמהות למישהי - כל מישהי - שתאזין להן מעט.
"אני מנסה ללמוד לפסיכומטרי", סיפרה ליאל, "אבל מה? אני מרגישה לגמרי פסיכית. תמיד הייתי כזאתי. בין הפסיכולוגים לפסיכיאטרים עכשיו יש לי גם פסיכומטרי".
"אני כרגע בין לבין. מחפשת איפה לגור למה ההורים שלי לא מסכימים לי לבוא ככה הביתה", סיפרה ליאת.
מערבולת של רגשות עברה בי. הן היו כה צעירות ומבולבלות ובעיקר - תלושות. כן. תלושות זו המילה.
ובדיוק לפני דקותיים סיפרתי לבלומא-טובה על שייכות.
"אני עובדת ביחד עם אחותך בחנות בגדים", צייצה שמרית, "יש לך אחלה אחות".
תודה על המחמאה. רק זה היה חסר לי כדי להיות מאושרת באחותי האהובה.