בוקר. בלומא-טובה על העגלה של נעמה. דידיתי אחריה תוך שאני נגררת עם החצובה והמצלמה. בוקר ואני לא בבית מול המחשב, לא עוברת על עשרות גופנים ומעקמת את האף מול עיצובי אותיות שאפתניים ומוזרים מדי. (בסוף מוצאת את עצמי לא פעם חוזרת לפונטים חינמיים. אוהבת להשתמש ב'שופר' וב'פפניג').
בוקר ואני לא בפגישת עבודה טלפונית מתארכת עם לקוחה שמתפלאת: "איך יכול להיות שהכנת לי מודעה כזו מיוחדת והתקשרו רק שלושים ובאו רק עשר וקנתה רק אחת?" בוקר ואני לא מגניבה קריצה לבובה תותי שיושבת מולי ומקשיבה איתי בשתיקה חרסינאית לכל המלל, ואחר כך מנסה להסביר ללקוחה על יחסי המרה ועל מספר הפעמים שיש לפרסם לפני שנכנסים לתודעה של לקוחות.
צעדנו בואכה האגם האקולוגי בפתח תקווה.
"שיואו! בלומא-טובה את קוסמת! בני לא האמין איך הצלחת להוציא אותי ככה פתאום באמצע החיים!" משב רוח עדין שיחק בשערותיה הבהירות של נעמה ואני שאפתי את האוויר הנעים מלוא ריאותיי.
"אל תשכחי שאת משלמת לי אחר כך על הבוקר הזה", בלומא-טובה נופפה לי באצבעה. לא שכחתי. ההסכם בינינו כלל עריכה לשונית של העבודה הלימודית שאחותי הייתה אמורה להגיש. לא שאני מקצועית, אבל בלומא-טובה טענה שאני יותר טובה ממנה בעניין.
"ובעבודה הזו אני חייבת להצליח. לא פחות ממאה!" היא זרקה מאחורי גבה ושבה להתקדם. רצתי אחריה. האם זה הכושר הלקוי שלי או נעלי הספורט של בלומא-טובה?
"נו, נחמי איפה אצ?" בלומא-טובה זירזה עם הת' הידועה שלה, המתנשאת, זו שנשמעת כמו צ'. כעת בלומא-טובה נכנסה לשביל עם אבנים לא מסותתות, שמזכירות חילוקי נחל. העגלה קיפצה, ורק בזכות תוואי הדרך השגתי אותה סופסוף. יחד הגענו אל רצפת הדֶק ומשם אל שפת האגם.
כעת הגיעה שעתי הגדולה. פירקתי את החצובה והרכבתי עליה את המצלמה כשאני מחייכת אל המים התכולים ואל הברווזונים ששייטו שם בעדנה.
"אבל אל צצמקדי (תתמקדי) בהם", התרתה בי בלומא-טובה, "המצרה (המטרה) שלי היא להצמקד (להתמקד) במגדלים שמשקיפים על האגם. להראוצ (להראות) איך הנוף האורבני מצכצב (מתכתב) באופן מושלם עם הצבע (הטבע)".
"המלאכותי", הזכרתי לה, "ואת נשמעת ממש כמו המרצה שלך בקורס אדריכלות".
"הלוואי", עיניה של בלומא-טובה ברקו.
"את מבינה? אז כדי להראות איך הנוף האורבני משתלב בחיי היומיום את תרְאִי איך נעמה מסתובבת פה על השביל", פקדה כאילו אני אחותה הקטנה ולא להיפך.
"אבל את לא שוכחת שגם לי יהיו שימושים בתמונות האלה", נופפתי מולה באצבעי. שלוסברג תהיה מאושרת. תמונה של נעמה על רקע האגם כשהיא נוגסת בפרלין מ'פרלינה' תדבר יותר מאלף מילים של הקופירייטר המוכשר ביותר.
נעמה דידתה בשחרור. באושר של ילדה שזכתה בבוקר חופשי עם אמא פתאום באמצע החיים. תקתקתי תמונות. כמה טוב שלמדתי גם צילום במסגרת קורס תקשורת חזותית. הצטערתי פתאום שלא סחבתי אתנו גם את אילה לתמונות סטודיו מושלמות.
"מה דעתך לעלות למעלה, אל הקומה האחרונה באחד המגדלים ולבקש מאחד הדיירים לצלם אותו מלמעלה?" הצבעתי על המגדלים המודרניים המשקיפים על האגם.
"רעיון מצוין! אני יכולה גם לבקש מבעלת הבית לתאר לי איך נראים חיים ליד אגם. זה יוסיף המון לעבודה שלי", בלומא-טובה התלהבה.
וככה, אחרי סדרת צילומים מרהיבה של מגדלים המשתקפים על המים הצלולים, עם צמחיית מים בצדדים, פנינו אל המגדל המזרחי ביותר, וכמעט התנגשנו חזיתית בקשישה שנכנסה זה עתה אל הלובי המחופה בשיש.
"אתן גרות פה?" היא נשמעה מאשימה כמעט.
"ל... לא", בלומה-טובה מיהרה להתייצב בעמדת הסנגורית.
"אז מה אתן עושות פה?" הזקנה שלחה אצבע והידקה את המשקפיים לעיניה.
התחשק לי לברוח, אבל לשמאלי פתאום שמעתי את אחותי נושאת את נאום חייה: "אני לומדצ אדריכלוצ בקורס מאוד יוקרצי ונחשב, והגעתי לפה לצלם את יחסי הגומלין שבין הטבע לבנייה האורבנית. חשבתי לבקש מאחד הדיירים לצלם את האגם ממרומי המרפסת ולראיין על התחושה במגורים מן הסוג הזה. בוודאי זו פריבילגיה יוצאת דופן!"
להפתעתי, חיוך פשט על פניה של הזקנה ובין רגע היא החוותה בידה: "אתן יכולות לבוא אתי. אני רואה שאתן חרדיות אינטליגנטיות. לא מאלה".
ולפני שאני צועקת לה שאנחנו לגמרי מאלה, שאנחנו הכי-הכי מאלה, שגדלנו בקריית ספר ושאחותי גרה שם עד עצם היום הזה, אני שומעת את אחותי אומרת בהתחנחנות: "אה, לא. אנחנו מאוד חזק בקטע של הלימודים וכזה. היא", בלומא-טובה הצביעה עלי, "מעצבת על. יש לה סטודיו עצמאי מצליח".
אני לא אוותר. מה זו ההתקפלות הזו? חוסר עמוד השדרה? איפה גאוות היחידה? תחושת השייכות האיתנה? בשביל זה אבא ואמא חזרו בתשובה?
"כן. פתחתי סטודיו כי בעלי אברך ויש לי את הזכות להחזיק בית של תורה", אמרתי בגאווה מול עיניה הרושפות של אחותי.